הנה אני. או שאולי זה מישהו אחר. מתקרב לשלולית, בודק, בין
טיפות הגשם המנפצות את מראתי היקרה אני רואה. "עכשיו זה אני",
חושב לעצמי, כאילו צריך אישור ממקור עליון שאני הוא המוח
מאחורי המחשבות ולא אדם אחר. לכו תדעו, היום תובעים על הכל.
הלכתי לי בגשם.
הכל מבחוץ היה שלי. לא היו אנשים אחרים, רק אני ומראתי היקרה,
שכעת הייתה פזורה על כל העיר.
מתקדם טיפין-טיפין אל עבר ביתי הרחוק שלפתע נראה מאוד שולי -
ההליכה עצמה קיבלה משמעות עליונה.
הגשם שטף הכל, כל הדברים שהטרידו אותי נישאו על נחשול שהתנפץ
על אחד הבתים.
קולו מלווה בקול סגירת תריס. ראייתי הייתה שבע-שש כרגע, חוש
שביעי מעבר לששת האחרים. הייתי שם, חסר צורה ורצון, מתהלך לי
ברחובות העיר. שליט יחיד לממלכה חדשה שנתגלתה לעיניי עם כל
צעד. לפחות שלושה ימים בשבוע אני עובר ברחוב זה, אך מעולם לא
ראיתי אותו. אני הייתי הקלסטרופוב מחוץ לקופסא.
רואה הכל בבהירות שאין לה אח-ורע בכל קצוות תבל. כובש כל פיסת
ארץ בעיניי. לראשונה לא חיפשתי כלום. עיניי קלטו הכל ולא-כלום.
מבין לאט-לאט שאין אני לבד יותר. מאות דמויות שונות הציפו כעת
את ממלכתי. הכיצד? הלא עברו רק כמה דקות וכבר בכל תעלת ביוב,
על כל מדרכה, על כל כביש הופיעו דמויות אלו. משנות את צורתן
במהירות מופלאה.
אך הן הופיעו במישוריות מוחלטת ולא רצו להתנועע בחופשיות
בשלושת הממדים. אולי בכל זאת אני שליט אכזר.
אני עובר בשדרת החנויות, מביט כיצד הירקן מתפלא בכך שאין לי
כובע. "כשהראש רטוב, חושבים יותר טוב", חשב פעם אדם דגול. מי
הוא היה בעצם? בסך הכל היה שליט לכמה דקות וכבר החל להנחיל
במאמיניו ציטטות ואמרות ריקות? וכיצד דמויותיו הרבות מגיבות?
הן נשטפות, מחליקות מטה-מטה, אל התחתית. הגשם פסק, סוף כל סוף
אלוהים כיסה אותי תחת כנפיו. וראו איזה זמן הוא מצא לעצמו. רק
כאשר קיבלתי כוח מפליא להתמודד עם הכל. רק כאשר הייתי שליט.
הגעתי הביתה, מנסה בכוח להיזכר בכל מה שהיה קודם, אך ראייתי
המופלאה אבדה, הדף נותר ריק. הגשם הארור הזה, שבוחר מתי לגלות
לי את מסתורי היקום ומתי עליי לשמור אותם בתת-מודעי האובד.
טיפות הבנה כאלו, שנעלמות ברגע שתופסים את קיומן המופלא ורוצים
לחלוקן עם עוד בני-אדם. ולעולם לא יהיה לי רגע של הבנה כמו
הרגע ההוא. נותרתי ערום מכל, שרביטי האהוב נגנב ע"י מראתי האחת
והיחידה. נותר בודד, בממלכה שלא תואמת את רצוני, אסיר בביתי
שלי. או שמא זהו לא ביתי? הייתכן כי הרחוב הוא ביתי? ממלכתי
האהובה? יוצא שוב לרחוב, בניסיון עלוב לשחזר את העבר. חוזר
חזרה מעלה, עולה במדרגות הבושה. חולף על-פני קומת איבוד הדעת,
קומת חוסר-התקווה ומגיע לביתי, קומתי, ממלכתי הכוזבת. כיצד
אמצא שוב את מקומי? הולך לישון. |