מועקה. לא יודעת להסביר אותה. ואז היא מתגברת. איך נחלצים
ממנה? למה כל כך קשה לחוות הרגשה אותנטית, מהבטן, של אושר? של
סיפוק? למה כל משב רוח חולף מעיף אותי ומבדר את כל מה שחשבתי
על עצמי בכל הכיוונים, מותיר ממני ערימה לא מסודרת של ספקות
וחוסר-אמון? למה אני כל הזמן צריכה אישור חיצוני, תעודה, תמיד
טוב מאוד? למה אם אנשים לא נותנים לי אישור, אני חייבת להשיג
אותו? למה כל דבר בי הוא מושא לבחינה שיפוטית, נוקבת, ביקורתית
שבסופה גזר הדין המספרי? למה לא מאה? אה, כן מאה, אז לא היתה
שאלת בונוס?
המערכות שלי תיכף קורסות. מי אתה? ישנת לידי הלילה. ישבת לידי
בתיאטרון. מי אתה? לאן נעלמו כל הדברים שהרגשתי כלפיך לפני
מספר ימים? למה אתה זר? למה אתה נראה פתאום כמו המורה המטיף
ב"החומה"? למה אתה הופך לעטלף? נוסק מעליי, צוחק עליי בכל
הגרון המתלעלע שלך ומסביר לי שאני לא מתמודדת, שאני לא טובה...
מתי נהיית כל כך גדול? מוטת הכנפיים השחורות שלך הפכה אדירה...
מי כיבה את השמש? לאן אני אמורה ללכת עכשיו? איך אדע את הדרך?
תציל אותי. תחזור...
מה זה הפנים המרצדות האלו שסיגלת לעצמך? אתה מחליף ראשים. הופך
למפלצת רב-ראשית: אתה אתה ואתה אבא ואתה אלו ששכבתי איתם כדי
לקבל אישור שאני מיוחדת, שאני אחרת, שאני משהו אחר. אתה כולם.
אתה ענק. אני לא רוצה אותך בתוכי, תצא. אני נחנקת, הגוף שלך
מתנועע מעליי, גוהר, כבד, נושם עליי באלף הראשים שלך. ריח הגוף
שלך כבר אחר. חמוץ, ריח של סוף, ריח של רקב. רגע, זה ממני, אני
נרקבת! התולעים האלו! הן שוב אוכלות אותי עודי חיים. אוכלות
אותי! חדלו! תיכף תבוא שוב הרוח המקפיאה הזו, אם לא תחדלו היא
תסחוף אותי, כקליפה ריקה...