הפנסים של האוטו האירו את הרחוב הקטן. משני צדי הדרך היו עצים
שצמרותיהם התחברו למעלה ויצרו קשתות ירוקות לאורך הרחוב. יאיר
היה שם, עם השירים ברדיו, בשקט הנעים של הלילה. נוסע לעבודה.
זו השעה ששאר האנשים נעצרים, ומפנים מקום לדברים האמיתיים
לקרות. צריך רק לתפוס את הזמן, למלא את המקום שהתפנה,  ולהיות
כל דבר.
יאיר פנה שמאלה בכיכר  והצטער שהנסיעה נגמרת כל כך מהר. במגרש
החנייה הגדול היו עוד שתיים או שלוש מכוניות. הוא יצא אל
האוויר הקריר. אם היה משהו שעשה לו טוב - זו הייתה העבודה שלו.
כל יום רק חיכה שיעלה הכוכב הראשון כדי להגיע לחוף, אבל - מה
הוא עשה ???
הוא העיף מבט מהיר בחלק הקדמי של המכונית. ליד הגלגל היה גוש
פרווה ג'ינג'י מעוך.  הראש היה מתחת לצמיג  ודם לכלך את
הפגוש.
העולם הסתחרר לרגע.
יאיר התרחק בצעדים מהירים. הוא לא יכול לטפל בזה עכשיו. זה
הזמן שלו לבד. הכוכבים המשיכו לנצנץ אליו, ואם הייתה להם הבעה
מאשימה- הוא העדיף להתעלם.  הוא הלך לאורך השביל והקשיב לקולות
של הים.
היום האחרון היה מבולגן לו בראש - תמונות מהמכולת, מהחדשות של
תשע, מהבית שנשאר ריק כשסגר את הדלת. הוא נתן לרוח של הים
לנקות את הפרטים הקטנים, ולנשוב דרכו בחופשיות. כמו כל יום.
החול היה רך ומלוכלך, ומסביב היה שקט, ורק רחוק ימינה היה אור
של מדורה ולידה כמה דמויות. יאיר סידר את המגרפה,  התיישב ליד
ההגה, והתחיל להתקדם לאורך החוף .
היה היה איש שהיה מגרף את הים.
וזה היה יאיר. הוא היה נוסע בים בלילות ומגרף את החול, כדי
שהאנשים ימצאו אותו למחרת בבוקר לבן ונקי בתלוליות קטנות. ואף
פעם לא ישאלו את עצמם איך זה שהחול של הים תמיד רך ונקי. זה
אחד מהדברים האלה, שגלי הים לא מסוגלים לעשות בלי עזרה.  ויאיר
די אהב את התפקיד.
בכל לילה עלה המסך על מחזה  חדש תחת הכותרת  "אני רק רוצה
חיבוק" . הוא רק נזהר לא להפוך לאחת הדמויות במחזה.  זה היה
מעניין מספיק להיות הקהל.  והוא פשוט לא האמין שהעולם חייב לו
משהו,  או אולי פחד לקוות שכן. הוא צפה באנשים אחרים מתרוצצים,
מקווים ומתאכזבים, מסתבכים בחלומות  של עצמם...
הוא אהב את הלילות אלה, אפילו בלי לדעת למה.
חשב שזה מתוך הרגל אולי. או כי לא רצה להתייצב כל בוקר בעבודה
מהסוג הרגיל, או כי אהב את הים, את השעה הזו ואת השקט.
יאיר חיכה למשהו,  ולא ידע למה בדיוק.  השמיים היו מלאי
כוכבים והחוף היה ריק כמעט לגמרי. הזמן עבר לאט,  והוא נשען
לאחור במושב הנהג וניסה ליהנות.

שני הלכה בלי לראות כלום.
היא החזיקה את היד שלו כדי לא ליפול, וביד השניה פנס גדול,
שכנראה האיר את הדרך, אפילו שהיא ראתה רק חושך כחול כהה.
היא חייכה בציפייה, והמשיכה ללכת בצעדים קטנים. זו הייתה הפתעה
מקסימה. הם קשרו לה את העיניים והבטיחו שזו תהיה היום הולדת
הכי מיוחדת.
היום בבוקר הייתה לה הרגשה רעה, והיא נורא רצתה שהיום הזה
יעבור כבר, או להיות במקום אחר, רחוק מהכל.  אבל עכשיו היא
שמחה שהיא פה, עם האנשים שהיא אוהבת, ומשהו מיוחד עומד לקרות.
עבר עליה אחד ממצבי הרוח הנדירים האלה, כשהכל נראה כל כך נפלא
ומושלם באותו רגע - שהיית רוצה להשאיר את הזמן לתמיד. ואז זה
עובר, ומשאיר אחריו הרגשת חופש - באותו רגע אפשר לעשות כל דבר
בעולם.
שני הרימה את הראש למעלה ונשמה את האוויר הקר בחיוך. עכשיו היא
כבר יכלה לנחש שהם ליד הים - הטעם של המלח התערבב בנשימות שלה
ובלחישות הגלים.
הם טיפסו למעלה, ונעמדו על איזה משטח סלע. הגלים היו ממש
קרובים עכשיו. אריאל משך את הכיסוי מהעיניים שלה.
הם עמדו בחושך על קצה הסלעים, מתחתיהם חול לבן, הגלים הכהים,
ומדורה כתומה  קטנה עם כמה  דמויות מסביב.  שני עצרה את
נשימתה.
הם עמדו שם כמה דקות, מקשיבים לשקט של הגלים ושל עצמם, ואז פנו
לכיוון מגרש החנייה כדי לרדת אל המדורה.

אריאל ניסה להסביר משהו, דיבר עם הידיים, ושני הייתה בטוחה שכל
זה כבר קרה לה פעם -   וגם אז הייתה מוכנה להמשיך ללכת ככה
לתמיד.  הם התקרבו אל המדורה, והרגע עמד להעלם בתוך הרעש.
מרחוק היו צלילים של מוסיקה, מהדהדים כמו זיכרון של מסיבה
נפלאה לפני המון זמן, וכל שברי המילים שהצליחה לקלוט מאריאל,
עם העיניים החומות מולה...
פתאום נעשתה עצובה.  היא ניסתה לזרוק לאוויר כמה מילים שיעודדו
את תחושת הגעגועים שלה, שריחפה מעליהם בניסיון לשנות משהו.
הם דיברו עוד, מחליפים ביניהם המון מילים מהר, מסדרים אותן
בערמות, אפילו שהמילים  היו שם גם ככה.  שני זמזמה שורה משיר
שהתנגן לה בראש -  תמיד יש לשורות המקריות האלה איזה פירוש
מתאים לאותו רגע.  אריאל  חייך וחיבק אותה חזק בידו הפנויה.
הם הלכו ככה קצת.  אם מישהו עמד לעצור את הזמן -  זה היה הרגע
המתאים, חשבה.
אריאל החליק  פתאום, והצליח להתייצב רק ברגע האחרון, לפני משהו
שנראה כמו סמרטוט רצפה מלוכלך.   זה היה חתול, ג'ינג'י, שנמעך
לגמרי מתחת למכונית  חונה.
" ענתי! ".
שני התבלבלה לרגע, והעבירה את מבטה בין אריאל לבין השאריות
הנוראות של החתול .   "מה??".
ענת התקרבה אליהם בחיוך ובשמלה צהובה קיצית, נתנה נשיקה
לאריאל, וחייכה מזל טוב אל שני.
הם התקדמו לכיוון המוסיקה, שנשמעה עכשיו מוגברת מדי ומעייפת.
נעשה מאוחר.   ענת דיברה אתו על משהו ושני הפסיקה להקשיב. היא
נורא רצתה שיהיו לה דף ועט ברגע זה, כדי ליצור לעצמה משהו
מיוחד יותר מאשר כאן ועכשיו.  אבל לאף אחד לא היה אכפת.  הם
הגיעו אל המדורה, ושני ספגה במשך כמה דקות את תשומת הלב
היומולדתית של כולם.
מישהו העביר אליה מרשמלו חרוך קצת יותר מדי, שהעביר בפיה טעם
של עשן,  והיא השתלבה בכמה מהשיחות המשועשעות שהתנהלו בו
זמנית.
אבל לא ממש היה לה חשק להתאמץ, או סבלנות לדבר על כל הדברים
האלה, ולצחקק במקומות הנכונים.  זה פשוט היה כל כך לא מספיק
באותו רגע.  דווקא היו לה דברים להגיד, או לצעוק, אבל היה חבל
להרוס אותם כאן בלי שיבינו אותם, וכולם סתם ישתקו ויחשבו שהיא
מוזרה.  זה מדכא כשמחשבות מאבדות את המשמעות שלהן כשהן מתרגמות
למילים.
התמונה של החתול הג'ינג'י המרוח על הכביש השמיעה תו צורם
במוחה. הוא היה כל כך מרוקן מאוויר.  והדבר המוזר  היה שזה לא
הפריע לה עד כדי כך.
לא כמו דברים אחרים.  לא כמו העצב המטריד הזה, שתקף אותה
לפעמים, לא כמו  הרצון המציק לחיבוק.
היא הרגישה כאילו הייתה כלואה המון שנים בחדר שלה,  מדמיינת
מרחוק איך נראים החיים האמיתיים.  שומעת סיפורים, רואה סרטים,
מבקרת בעולם - אבל לא באמת חיה.  לא היה לה מושג איך זה מרגיש
להיות "ביחד".  לא היה לה מושג על כל כך הרבה דברים.  היא
הייתה רק שני הקטנה בחדר שלה לבד,  וזה נמאס לה כל כך.
היא  שלחה מבט  רחוק   קדימה.  בין הסלעים לבין פסי הקצף  על
הגלים השחורים היה חול הים.  שם הייתה נקודת הפגישה  בין  החול
של מחר,  הנקי  והמגורף,  לבין  החול  של  היום,  הזרוע
ארמונות נטיפים ובורות מים,  והנקודה סומנה על ידי הג'יפ  הכהה
שגרר אחריו מגרפה.   שני נורא רצתה להיות בדיוק בנקודה ההיא.
זה נראה כאילו שם נמצא מה שחסר לה כל כך, לא ברור מה בדיוק.
ענת שאלה מתוך החיבוק של אריאל : " שני,  הכל בסדר ? "
שני התעוררה מהמחשבות.  "אני כבר חוזרת"  אמרה להם,  והתחילה
ללכת לכיוון הג'יפ המוקף ענן חול  ואבק.

היא הלכה לישון בהרגשה מעיקה של לרצות משהו ולא להגיע. היא לא
הצליחה להירדם, ומחשבות עברו לה בראש והסתבכו אחת בשנייה. בזמן
שחיפשה בכוח מחשבה מרגיעה,  משהו שייתן לה תחושה של יציבות
ובטחון, ההרגשה הייתה רק של התרחקות מעצמה, היא כל הזמן נפלה
ונאבדה.
היא העיפה את השערות לצד השני ובהתה בחדר. החדר שאל אותה בטון
ציני מלגלג:  "עוד יום עבר - ומה השגת בו ?" .  כשקורים דברים
לפחות יש איזו תאוצה, זה משאיר את האשליה שיש סיבה, שאת לא
סתמית.
זה פתטי, היא חשבה, אבל ככה זה - היה לה צורך בלתי נשלט להיות
עסוקה, כי אם היא תיעצר, אם דברים מרגשים לא יקרו לה כל הזמן -
מה יישאר?
יישאר שקט כדי לחשוב  בו, כמו עכשיו. ואז היא תרגיש ריקה ותמצא
את עצמה רצה בלי לדעת לאן.
המאוורר  על התקרה השמיע לחישות עוינות. היא קמה וכיבתה אותו.
עכשיו כבר לא רצתה לחזור לישון. בשקט הלכה במסדרון, ושפכה יותר
מדי אבקת קפה שחור לכוס גדולה. פרס ניחומים.
היא הסתכלה על הבית השקט. זה מוזר למה זה מרגיע אנשים להיות
במקום מוכר.
לפעמים עוברות בה מחשבות, כאילו היא לא שייכת לעולם ורק מסתכלת
עליו מהצד. אז נראה לה פתאום משונה איך אנשים זורקים את עצמם
ברחבי העולם ממקום למקום, אבל חוזרים בסוף אל אותם כמה קירות
ורהיטים שהם ארגנו לעצמם באיזו פינה של העולם, ודווקא בפינה
הזו, מכל המקומות, הם מרגישים בטוחים ומוגנים.
הרי באותה מידה יכלו להרגיש מוגנים במרחק אלפי קילומטרים משם,
על ספסל על ראש הר בארץ אחרת למשל.  כשמסתכלים על זה מלמעלה זה
נראה כמו קבוצת נמלים  מתרוצצות ממקום למקום בבהלה. כמו הנמלה
שהולכת עכשיו על רצפת המטבח והחתול בוהה בה ברעב.
היא עצרה את הנמלה ומעכה אותה על המפה הפלסטית של השולחן.  היה
לה נוח  כרגע כי המטבח והסלון חיבקו אותה בהבנה ואכפתיות, ולא
דרשו ממנה הקשבה, או מאמצים רגשיים  כלשהם.  היא התנתקה
מהחיבוק ועקבה אחרי החתול דרך הדלת החורקת אל האוויר הקריר
שחיכה בחצר.
החצר הייתה מורכבת ממשטח דשא ירוק עם פרחים מסביבו, וכמה עצים
מלאי עלים, שחלקם רשרשו על הענפים וחלקם התפצחו בקולות קטנים
מתחת לצעדיה.  היא משכה לחתול בזנב, והוא צווח, זחל מתחת לשער
ונעלם. היא עמדה לבדה על השביל וחייכה לעצמה.

היא אהבה נוף. מקומות יפים תמיד הקסימו אותה וחדרו בעד מצבי
הרוח שלה. היא נהנתה לתת לעצמה להתרגש עד הסוף מהיופי של רגע
מקרי - הרוח הקרה שנשפה בכוכבים והוציאה אותם מבין העננים, או
השילוב של ענפי העץ הירוקים, החומה הלבנה והשמיים הכחולים כהים
דרך חלון החדר שלה.
היכולת הזו ליהנות לבד, בזכות עצמה, מדברים פשוטים ולמצוא בהם
קסם - הייתה לה חשובה מאוד. היא יכלה ברגע זה, חשבה ועצרה את
הנשימה, לעשות כל דבר, להיות בכל מקום.  היא הייתה נשאבת אל
תוך השלמות של הרגע ומצטערת רק על  הבדידות במקום ההוא - כי
אנשים אחרים לא רצו לעקוב אחריה לשם. הם פשוט לא הבינו למה.
אף אחד לא הבין.  היא נזכרה במה שכתבה על פיסת נייר לפני כמה
שעות, בדרך  הביתה.  ערמות מילים על חוסר הרצון והכוח והסיבה.
היא ציירה איתן ציור צבעוני וניסתה להתנחם בהן עכשיו.
אבל רק העובדה שהיה לה כל כך אכפת וחשוב מדי  להסביר את עצמה
הפכה הכל לעמוס ומחמיץ את המטרה מרוב מילים. מרוב רצון שמישהו
יבין אותה - אף אחד לא הבין אותה.  אז אולי עדיף פשוט להטביע
את עצמה בתוך השקט שבין המילים, ולהיות שם  בלי להסביר למה.
היא הסתובבה ורצה דרך השער החוצה, וברחוב העטוף צמרות עצים
ירוקים מכל כיוון המשיכה, מתנשמת לפי הקצב של המילים ששרו לה
בראש - חוזרת שוב ושוב בנשימה כבדה על השורה:  " לא מבינים, לא
מבינים.." , עד שראתה לפניה את הסלעים שמתחתם הים, ולבסוף נחתה
בעייפות עם הפנים קדימה על החול המגורף.  לא היה לה כוח, או
שום סיבה לקום.
היא שמעה רק את השקט המעופש של החול הלח, ואת הקול הבלתי נשמע
הזה ששומעים כשאוטמים את האוזניים.  מממממממממ.
מתוך כלום קלטה נהמה של מנוע הולכת ומתחזקת.
בחוסר סבלנות איטי הרימה את הראש, וראתה דרך גרגירי החול
שבעיניים ובפה את הנהג בולם את הרכב הגדול, קופץ החוצה ונעמד
לידה.   היא לא טרחה לנער את החול -  כי מה  זה כבר משנה.  אבל
היא לפחות הייתה סקרנית לראות מה יקרה עכשיו.  הדרמטיות  של
המצב עודדה  אותה  קצת.
"היי, הכל בסדר? מה את עושה כאן?" הנהג הציץ בה במבט מודאג.
"אתה לא תבין" היא ענתה. "אבל מה אתה מגרף כאן במצע הלילה?" .
הוא לא ידע מה לענות. בסוף רק זרק  -  "את לא תביני" .
היו תשובות פשוטות יותר, אבל אף אחד מהם לא נטה לפרט כרגע.  
היא הצטרפה אליו והם נסעו בתוך הרוח השורקת. הרדיו דלק, והנהג
העז להציג את עצמו כ " יאיר, ואיך קוראים לך?".
פתאום היא כל כך רצתה להרביץ לו,  לנער אותו. השלווה שלו עצבנה
אותה.
" פשוט תקרא לי היא. ככה קוראים לי תמיד. בדרך כלל מדברים עלי
ולא אליי ".
חיוך קל ריחף על פניו של יאיר. הוא שאל  - " את תמיד אומרת מה
שאת חושבת?".
היא שמעה את ההגיון בקול שלו, הוא אמר את מה שצפוי להגיד. והיא
רצתה לשחק קצת עם המצב, לדמיין את כל השיחה הזו כאילו היא חלק
מחלום.
"אתה נורא משעמם. אתה לא מבין שאתה יכול לעשות כל כך הרבה
דברים חוץ מלגרף? יכולת לקפוץ לים ולשחות עד שלא יהיה לך
אוויר, או להישאר בבית לישון, או לפגוש אותי כאן באמצע הלילה
ולעשות איתי אהבה . יכולת לדרוס אותי ולהשאיר אותי כאן מעוכה!
"
ההבעה על פניו של יאיר השתנתה.
היא, בדמיון שלה, כבר עמדה בראש הסלע החולי, מביטה למטה בשער
מתנופף,  נותנת ליאיר להישמט  מידיה, לאט, לצנוח למטה ולהבין
בדרך שהוא בעצם כבר מת מזמן.
יאיר היה מזועזע, אבל הוא לא הבין את כל זה. על מה היא מדברת,
מה היא רוצה?   הוא  רצה  לגרום לה  לשתוק.
הוא ידע איך זה נגמר - ובחר לא להשתתף.  הוא העדיף רק לגרף את
הים כל לילה,  לצפות מהצד בכל  זה... בלי להתקרב יותר מדי.
כשמתקרבים לאנשים הם לא תמיד מתקרבים בחזרה. והיא ניסתה להכריח
אותו, לגרור אותו לתוך הויכוח . יכול להיות שהיא ראתה אותו
קודם עם החתול בחניה?
חול חיוור והמון כוכבים מילאו את שדה הראייה. יאיר היה מאוד
עייף.
בעצם, הוא הרגיש בודד. משהו בטון הדיבור, בחוסר המעצורים המלא
התלהבות שלה המיס אותו לשלולית קטנה על החול. הוא לא הבין למה
אכפת לו.
היא שאלה "אתה אוהב אותי?"
ומתוך צורך פתאומי להסביר את עצמו,  וגם להשתיק אותה,  עצר את
האוטו וקפץ החוצה.
הוא חשב על לחזור הביתה לבד, על הזמן שנעלם, על החלומות לנסוע
למקום רחוק, וידע שאף פעם לא ייסע.  ונורא רצה פתאום להעלם
לכמה זמן, לעשות דברים  שיש  להם  חשיבות, שמעוררים  הרגשה.
הוא עצם את העיניים, וכשפקח אותן שני הייתה מולו.
הוא אסף אותה בעדינות בזרועותיו,  התקרב,  וטמן את פיו בחום
המתוק של שפתיה.
הזמן חיכה בדממה ובעצירת נשימה.
ואז חזר לפעום והם התרחקו אחורה בקפיצה. שני לקחה נשימה. יאיר
צנח על החול. הג'יפ עם המגרפה התניע והתחיל להתרחק.
המוסיקה ליד המדורה השתתקה,  ומבין הגלים נשמעו צווחות של
קבוצת דמויות כהות. יאיר הסתכל על שני בורחת חזרה אל המדורה.
קל היה לנחש שהיא מחפשת את אריאל, שיחבק אותה ויגיד שהכל בסדר.
אבל אריאל היה עסוק בלחבק את ענת, והשאר השפריצו מים אחד על
השני, בהתלהבות שרק מתח מיני יכול ליצור.   שני נעצרה באמצע
הדרך.
יאיר חייך חיוך ציני  מריר.
ברוך הבא להצגה, הוא אמר לעצמו. עוד אידיוט אחד שמחפש אכפתיות.

שני התיישבה על החול ובכתה בשקט.  אף אחד לא שם לב.
הג'יפ המשיך לגרף את הים עוד קצת, וזהו. 'היא' יצאה ממנו
בטריקת דלת.  בחניה בהתה  קצת בחתול שלה  המעוך . בסוף התייאשה
וכתבה על פתק קטן: "אם למישהו אכפת, שיאסוף את החתול הזה מכאן
בבקשה. ושיבכה אם הוא יכול. תודה ולילה טוב. "
היא השאירה שם את הפתק,  והלכה לאט  הביתה, לישון.