אז כמו שכבר אמרתי, הוא היה ראסטאפרי מבטן ומלידה ג'מייקני
אמיתי, באוסול, לא מזויף.
אגב, כאילו שיש דבר כזה... מזויף. ברוב המקרים זה, או שאתה
בוחר להיות, או שלא. וזה לא משנה מה.
העיקר להיות.

את הראסטה-מאן שלי זיהיתי לפי הספליף. הג'ווה שלו, היה עתיר
גנז'ה אפריקאית משובחת דחוסה בקפדנות בתוך נייר שנראה כמו איבר
מזדקר.

אח שלי, האדמו''ר רבא שעירא, יידשע רסטה-מאן החזיק את הספליף
בין אצבעותיו הצהובות. קרוב למפגש האצבעות עם פרק כף היד, עם
יד אחת סגר על היד האחרת. במפגש שבין כפות הידיים נוצר חלל.
יש ואקום שאלתי?
הוא בהה בי.
חייך.
שוב בתנועה א-רצונית, אחז חזק בסליף והידק אותו, כדי שלא ייכנס
או יברח אוויר בזמן שהוא לוקח שאכטה ענ-ק-ית ועוצמתית,  
בום לריאות.
''אסור לערבב,'' הוא אמר.
''זה עלול להכניס אותך לדאון.''
הוסיף לאחר שתיקה.

הוא כנראה ידע לגלגל אותה בדיוק כמו שאחים שלהם מגלגלים.
אח שלי, הם לא לוקחים ללב כמוני.
לא שאני לוקח, אני משתדל...
באמת.