בארץ השיממון ישובה אישה על מזוודתה האדומה והדהויה.
מצידה האחד חול צהוב, מצידה השני דרך צדדית וסדוקה.
והדרך רחבה - רחבה כבקעה.
רוח חמה מכה באבנים השחוקות, רוקדת את מסלולה על הדרך.
האישה יושבת דוממת, קצוות שיערה היבש נתפסות לעיתים ברוח.
מדי פעם ממצמצות עיניה נוכח השמש החזקה, אך היא אינה מפסיקה
לבהות אל האופק הריק.
מבלי להסיר עיניה האישה מעבירה ידה על מזוודתה.
היד עוברת על פני החתכים, הצבע המתפורר ועל שלד הברזל החלוד
שכבר מתחיל לבצבץ. היד מתרוממת בעייפות מהקופסא הסדוקה אל
ירכיה העטופות מכנס בד ישן ובלואי, ואינה מוצאת מנוחה.
משם, בקושי מסוים, מטפסת אל פנים נוקשים וצמוקים.
עיניה הכחולות נעצמות לרגע אל מול השמש כשלפתע היא מפנה את
ראשה. היד סוככת על העיניים, ובחולשה מסוימת מתרומם הגוף
העייף.
לרגע נדרכת כולה אל עבר האופק.
אחר מסתובבת, כדי להרים את מזוודתה מהארץ.
נקודה מנצנצת מהאופק מתקרבת לאיטה, גדלה וגדלה עד שהופכת
למכונית קטנה. הצבע התכול בהיר מתקלף בקצוות, גגה פתוח והיא
מגרגרת כחתלתול.
ובמכונית גבר מחייך, לבוש גופיה לבנה בוהקת ומכנס כהה.
היא מביטה בו, לומדת כל קימור, כל קצוות שיער, כל אצבע וכל קפל
על בגדיו. ואת הפנים... צעירות כל כך... ושפתיו, זזות הן... אך
את קולו היא לא שומעת...
"הי, את, הכול בסדר?" הוא שואל בשנית. היא מהנהנת כמתוך שינה.
"מה עושה אישה יפה כמוך, באמצע שומקום?"
היא מושכת בכתפיה.
צל צלו של חיוך נוסך על שפתיה, אבל נעלם במהירות שבה מופיע. זה
הרגע לו חיכתה. היא כבר מחכה כאן זמן רב. רעד עובר בה.  
הוא מביט בה, סוקר אותה מבוהן ועד קודקוד.
"אולי," הוא שואל בהיסוס, "אולי את צריכה טרמפ?" ומיד חיוך
מתוק מיין נוסך על פניו. בהקלה שואפת האישה אוויר רענן.
סוף סוף.

בינות שמיים וארץ נוסעת המכונית ושובל ארוך של אבק מתערבל
מאחוריה. האישה מביטה לכאן ולכאן בעיניים כה גדולות פתאום
כאילו אינה מכירה את הסביבה. המכונית גומעת את מרחקים בשניות.
אופק הרחב כמו נפרש לנגד עיניה פתאום... והעיניים, הן רעבות
לנוף.
שיערה יבש מרקד באוויר והיא מתמלאת באותה הרגשה שוב -
התרגשות, והיא מתמתחת ועוצמת עיניה בסיפוק.
זמן מה הם נוסעים ככה בשמש הקופחת.
"אז מה את עושה כאן?" היא שומעת את הקול כמו מתוך חלום ולאט
פוקחת את העיניים ומתיישרת אל מולו.
"תופסת טרמפים", היא אומרת בחיוך ציני. הוא מחזיר לה אותו
חיוך.
"אז לאן את צריכה?" הוא ממשיך כעבור מספר דקות.
"אני רוצה להגיע לסוף העולם", משיבה. הגבר כמעט מאבד שליטה על
מכוניתו. "מה?! לסוף העולם?!" הוא צורח. "את השתגעת?!"
"לא", היא עונה בקלילות, "תמיד ידעתי שאגיע לשם".
הוא נושם בכבדות ועיניו מקפצות לכול כיוון.
"תראי גברת", הוא נאנק, "אני לא בטוח שאני יכול להביא אותך
לשם. אני בכלל לא בטוח שאני רוצה לנסוע לשם!" עכשיו הוא נשמע
ממש לחוץ.
"אני... אני בסך הכול רציתי לטייל קצת לעיר הקרובה... לא משהו
רציני..."
האישה מסתכלת עליו. הוא מזיע, מושך בצווארון גופייתו.
בעצב היא משחררת את האוויר מריאותיה אך עדיין מביטה בו בעיניים
גדולות.
"תראי, אם זה לא היה כל כך רחוק לא היה איכפת לי, אבל... זה
גדול עליי, יותר מדי בשבילי..." הוא אוחז בהגה בחוזקה, מהנהן
לעצמו.
"אתה בטוח?" היא נאחזת.
"כן!..." הוא כמעט צועק. "כן, אני בטוח".
"טוב, אז תעצור לי כאן"
"מה, כאן?!"
"כן"
לאט פונה המכונית ויורדת לשוליים ובענן אבק גדול נעצרת.
"חבל, שאת לא יותר בכיוון שלי..." הוא מנסה לגייס חיוך.
"חבל"
בלי להביט לאחור היא יוצאת, מושכת אחריה את מזוודתה.
המכונית עוזבת לדרכה ואחריה השובל נשרך ולאט לאט נעלם.
האישה חוזרת לשבת על מזוודתה האדומה והדהויה.
מדי פעם הרוח נתפסת בקצוות שיערה והשמש מכה בראשה.
עיניה ממצמצות נוכח השמש החזקה, אך היא אינה מפסיקה לבהות אל
האופק הריק.