בבגד גוף שחור ונעלי בלט ורודות. כבר שנתיים שהיא על פוינט,
וכולם מתעקשים לעשות מזה סיפור. חודש שלם שהיא לא רקדה. חודש
שלם שכולם טרחו להזכיר לה כמה שזה בזבוז, כמה שזה חבל. בהתחלה
זה באמת היה כיף, לברוח עם הריקוד, לעוף. לעלות על הפוינט
ולעלות להיי שונה לגמרי שמוזיקה קלאסית מלווה אותו בכנפיים
שקופות של צלילים שהיא צובעת בתנועות שלה, כל תנועה בגוון אחר.
יש ימים שזה מכביד, האצבעות כבר כואבות והתנועות מכניות. ומה
שנראה להם יפה כל כך נראה לה פשוט אפור וטכני.

עמידה ראשונה, עמידה שנייה, רלווה. היא לבד בחדר המחול הלבן,
תוהה אם המראה משקרת. מראה לה תנועות משורטטות ויפות, חיות,
מרגישות. ובפנים, הכל מת, הרגליים כבר איבדו תחושה. הרגל כבר
רגילה להתמתח עד למעלה, והיא רק הכלי שמעביר את זה, היא כבר
מזמן הפכה לכלי משחק, לבובה. היא רק מחפשת את מפעיל הבובות.
והמראה דוחה את התחושות האלו. מתעקשת לשקף רק את מה שהיא רוצה,
מסננת את כל מה שהיא מרגישה כל כך חזק בתוכה. אולי זה לא רגש,
אולי סתם משעמם לה, אז היא חושבת יותר מדי, כנראה המוזיקה
הקלאסית הזאת מזיזה לה יותר מדי גלגלי שיניים בראש, וכל גלגלי
השיניים בגוף כבר משומנים טוב מדי, זה מחליק מעצמו.

בלי לשים לב היא מחליקה על הפרקט למערכת, סוגרת אותה בתנועה
עגולה. השקט ממלא אותה, מהדהד בה, יותר חזק מהמוזיקה. היא
מורידה את נעלי הבלט וזזה במהירות משחררת. רגל ימין זזה, היד
מצטרפת, עד שכל הגוף חלק במחול מטורף, המחשבות רצות בראש שלה,
מכתיבות קצב לרגליים. והכל מתערבל עם תנועות הגוף שלה, הסטודיו
הלבן נהיה ערבוב של אדום וצהוב וכחול וסגול... ומתוך כל זה היא
רואה מולה מראה, שכבר לא משקפת תנועות, אלא נערה רזה וגבוהה עם
שיער חום במחול מטורף, והיא קולטת.

זו לא המראה שמשקרת... זו היא.



מוקדש לנועה, הרקדנית שלי.