אני מתחמקת כבר שבועות, גובלים בחודשים. הוא מתקשר ואני מנתקת.
מסננת. מחפפת.
לא עוזר. גם "אני לא מעוניינת..." לא מזיז לו. ולא שאני כזו
קשה להשגה ולא שזה שיטתי ורגיל אצלי ולא שזה לא מחמיא. פשוט
שאתה חונק אותי. אני נוטה לברוח לאוויר. לנשום. לרוץ.
הערב גמלה בי ההחלטה לשים לסיפור, לקשר המוזר הזה, סוף. מהר
לפני שיהיה מאוחר ואני אצטער. והוא מתקשר בפעם החמישית. ואני
מרימה, קצת חוששת, קצת גאה. והוא בוכה. ואני מתפתלת. והוא
מתחנן לעוד צ'אנס ואני לא מבינה: "אתה בקושי מכיר אותי, מה
הבהלה? מה האהבה הגדולה?" משנה לך מי אני ואיך קוראים לי או
שכל אחת אחרת הייתה ממלאה את מקומי בשעה הזו? העיקר שתהיה
אישה?... אני נגעלת ונסלדת מהתינוק המגודל שאימצתי בלא כוונה.
המשפטים חוזרים ונישנים "לא מתאים! לא רוצה!" הם נעשים נחרצים
בכל קריאה. אחרי עוד כמה מהמייגעים שבהם, אנחנו נפרדים
ב"בהצלחה". עולה וגואה בי תחושה טובה. הקלה. זה נגמר.
אני יורדת לחדר האמבטיה המואר בפלורוסנט של בית חולים חולני.
בוחנת את פניי ואת גיזרתי, את החיצוניות של האדם שאני. אין איש
בבית. הם בהצגה. לא הלכתי. יש מחר בחינה. חשוב נורא... אבל לא
מתחשק לי לפתוח את הספר השמן, שצווח מהאיצטבה הכחולה, לצד
המיטה. אני שולפת שפתון כהה ומורחת את השפה התחתונה, מצמידה את
השתיים ואז ממשיכה לצבוע את התחתונה. די מרוצה.
במטבח אני עולה על כיסא, כמו שהייתי עושה כשהייתי קטנה ונמוכה.
היום אני לא זקוקה להגבהה, אבל גוררת את אותו הכיסא בכל מקרה,
שיהיה. עולה ושולפת ממעמקי הארון חבילת שוקולד מריר.
כמו שאני אוהבת, לוקחת סיר קטן, סירון שכזה וממיסה את כולה.
מביטה בדריכות ובריתוק בקוביות החומות נמסות, ניגרות ונוזלות
בחריצים החקוקים בטבלה. הריח נפלא. משכר ואהוב ומוכר. אני
מחייכת לעצמי. אחר מכבה את הגז, מוזגת את התמיסה הסמיכה הנהדרת
לקערית, וטובלת מרשמלו (רק את הלבנים). מטביעה אותם בזה אחר זה
ומתענגת על כל ביס. ברקע מתנגנים שירים שקטים. כמה מתאים, אני
מאשרת בחיבה. רגעים נדירים של שקט.
זמזום הדלת הטורדני נשמע. כבר חזרו מההצגה? אני כמה ופותחת
בזהירות, עם אצבעות מתוקות, מרוחות שוקולד ודביקות ממרשמלו.
השלווה קפאה והצבע אזל מלחיי באחד.
הוא עומד שם. מולי. מרחק נגיעה ממני. רציני, מביט בעיניי
הנוצצות בפחד. שופעות דאגה.
הוא נכנס בלא מילה. בלא שאלה דוחף קדימה ואני ממהרת להיזרק
ולנתר לאחור לבל ייגע חזהו בחזי.
"מה זה הריח הזה?" הוא מסתכל סביב. אני לא מסוגלת לענות ולהגיד
שזאת ארוחת הערב שלי. שאני הכי אוהבת בעולם. שהתכוונתי לאכול
לבד. ושילך מיד. "מישהו בבית?" לך! מה אתה עושה לי בבית? מי
אתה בכלל? אני לא מכירה אותך! "דר?!" אף לא פעם אחת אמרתי לך
שיש לי איזה עניין בך. אתה רצית שנלך לסרט והלכנו. אז מה זה
אומר? אני חייבת לך אהבה? "אני מבקשת שתלך." "עוד רגע. בואי
נשב רגע. אנחנו צריכים לדבר." ממש לא. אנחנו ממש לא צריכים
לדבר. למעשה זהו הדבר האחרון שאנחנו צריכים. ומתיישבים. והוא
קרוב מדי לטעמי. הלב שלי דופק ומתפרע מתחת לסוודר הסרוג גווני
כחול ותכלת עדינים. איפה ההורים? מתי הם חוזרים? כמו בעבר,
שהייתי נשארת כשהם יוצאים. ומחכה ומסתובבת ומדמיינת קולות
וגנבים ומפלצות ואנסים ועוד חבורה של אנשים מתים. הייתי מבקשת
שיחזרו עכשיו. דמעות מלוחות וכבודות נופלו מפני והבושה כובשת
אותי. ילדה בת אחת עשרה. את גדולה מספיק להישאר לבד! הייתי
גוערת בעצמי.
ועתה, כמו אז, שמעתי קולי לוחש בי "אימא. אבא. שובו אליי..."