כל פעם הנה באות לאוזני
מספר קט של מילים בשפה זרה
הן בוקעות מהצד השני של דירתנו
והן נולדו
כל כך רחוק מכאן.

הן נטולות כל חן,
נטולות כל קשר למנגינה העורגת
שכנראה ליוותה אותן, בעולם נשכח ועזוב.

אמי, אמי,
על מה את שרה?
לך שאוזן אחת איננה קולטת דבר
והשנייה רק נוטלת לגימה קלה
מהנקטר של צלילי המוסיקה,

ואין לך דבר אחר שנותר
מלבד מילים מעולם שנקבר
ודומעת דמעה אנושה בליבי
כשאני מספיד את קולך המיותר.

אמי, אמי,
כנראה שתמיד תשירי לבד
מנגינות של פנימייה אחת בלטביה
כשכולם שנאו אותך כי את יהודייה
כי את כבדת-שמיעה
אבל את המנגינה הרשית לעצמך לאהוב
נתת לעצמך מקום קטן בלב
לאושר.

איך הדפים עפים ומתעופפים
עד שמגיעים לפרק
מליוני עמודים אחרי
אפילוג של צור עולמים.
הכיצד יכול היה הוא להתמוגג כך, כמחנק של זמרת על מיטת ערש
מנסה, ללא-חמצן, לסלסל תו אחרון מריאותיה
וכך הכל גורלו להשכח
אבל לא ממני.