היה פעם איש חולה. הוא היה חולה במחלה מדבקת. כיוון שלא הלך
לטפל בה, אלא היה נשאר באמונה התמימה שכוח הרצון לבדו יוכל
להתגבר על המחלה, הלכה המחלה וגברה. כיצד גברה? מתחילה הייתה
עוברת לאנשים אחרים רק במגע מיני. כיוון שראה האיש שעוברת
המחלה במגע מיני, החליט עם עצמו להתנזר ממין לשארית חייו.
באותו הזמן הייתה לו חברה, וכל פעם שנפגש עמה היה כואב ליבו
קצת. כואב על כך שלמרות החלטתו נמשך אליה ורצה לשכב עמה, וכואב
על כך שלא יעשה זאת לעולם, וכל אהבתם - סיזיפית.
כיוון שחש בליבו שקשה לו שלא לדמיין אותם כך, וכל אימת שהיו
מנשקים זה את זו וזו את זה - בנס היו עוצרים לפני שידביק אותה
במחלתו הנוראה - החליט להמנע גם ממגען המרפא של שפתיה, שאלו
יכולות לקרב אדם זר אליכם כאילו הייתם זה חציו של זה. כיוון
שראתה שכך הוא עושה - נפגעה ואט אט הייתה ממעטת אף בכל מגע
איתו. כיון שהלכו ונתמעטו החיבוקים והליטופים הלכה נחמתו מאיתו
והיה יושב עם עצמו ושוקע במחלתו עוד ועוד. הלך והתבודד, הלך
ליבו וכאב לו יותר ויותר, וכיון שכך היה הולך ונחלש ומתבודד
הייתה מחלתו הולכת ומתגברת, עד שנהיו החיידקים חזקים מספיק
והיו יכולים להדביק אנשים אחרים אף ברוק, ולאחר מכן אף במגע
ואף בדיבור, באוויר, וכמעט שגם בטלפון. והיה האיש נזרק בין
ניסיונות להחזיר את התהליך לאחוריו על ידי שהיה מנסה לצאת
מבדידותו ולעודד את עצמו, לבין פחד מעצמו, אשמה, ושנאה לעצמו
ולאחרים.
אט אט התחיל לפתח אמונה ושיטה פילוסופית על איך שהוא הבריא והם
החולים.
כיון שלא טיפל במחלתו בזמן שיכלו הרופאים לטפל בה, כשרצה
שיטפלו בה - כבר לא היה הדבר בגדר האפשר, ותקוותו ברפואה, גם
היא - הכזיבה. לעתים היה בכל זאת מעז בנפשו לחשוב על דרכים
חדשות לטפל במצבו שנראה לו פטאלי יותר ויותר - לא היה מגיע אלא
לשלב של הרצון והתקווה הלא מציאותיים לצאת ממצבו, ואם היה מנסה
כיצד יעשה זאת, ומנסה להפוך הרגשה טובה זו למציאות - היה מאבד
כיוונו ולא ידע יותר מה הוא רוצה ומה איננו רוצה.

היה יושב וחושב לעצמו על מצבו. ומחשבותיו הולכות לאיבוד ביער
סבוך. והוא מתיישב ונרדם, וחוזר ומתאכזב מעצמו. רץ ובורח
מהקולות ששמע ביער מאחוריו, שרדפו אחריו כמו באו הם מתוכו.
ועוד הוא באותו היער. ואתה, ה', עד מתי? שובה ה', חלצה נפשו.