הלב פשוט לא פועם,
לא בשביל משהו חשוב לפחות.
אני מנסה למצוא דופק, סימן חיים-
משהו שאומר שאני פה.

קשה להחליט אם הסיפור שהשארתי באמת היה קיים.
רק אני שמעתי אותו,
רק אני ידעתי אותו,
רק אני כאבתי אותו.
לבד, בהחלט לבד, דיממתי אותו.

ועכשיו,
כשהדופק שלא הפסיק לדהור רק לפני חודשים ספורים נמצא בדעיכה
אני יודעת שכבר אין מה לעשות,
אני צריכה להפסיק לדרוש מהפלסטיק שנהייתי לחשוב ולהעלות
תהיות.

אני צריכה את התחושה של המחט בבשר,
של האגרוף בבטן,
כל סוג של רפרף של היד על הרגש,
אני צריכה מציאות, אמת.

וכשכל הריקנות שואבת אותי פנימה,
לתוך תהום ענק של עצבות,
אני עוצרת, נושמת עוצמת עניים וממלמלת לעצמי-
עכשיו תירגעי, תירגעי עכשיו- יותר מזה כבר בטח לא יכאב.