טוב אני לא כ"כ יודעת למי אני כותבת, אבל אני פשוט כותבת כי זה
אחד הדברים שאני טובה בהם, וכמובן אוהבת...
אני בת 22 (לפני שבוע) כמעט שלוש שנים משוחררת מצבא ההגנה
לישראל! אל תראו את זה ככה. כיף באזרחות אבל קשה... ולפעמים
הייתי כ"כ רוצה לחזור למסגרת, למקום שאומרים לך מה לעשות איך
לעשות ואז את לא צריכה להסתבך - אומרת כן המפקד ועושה.
הייתי רוצה יותר מזה לחזור למקום בו לא היו לי דאגות בכלל:
ביה"ס. לא שלא הייתי בטוחה שיש לי מלא בעיות בתקופה ההיא. אתם
יודעים, החבר עזב, נכשלתי במבחן, לא בא לי ללכת ללימודים
וכדומה.
תמיד בכל תקופה בחיי אני מייחלת למשהו אחר. כשהייתי בגן רציתי
להיות בבה"ס. כשהייתי בביה"ס רציתי להיות בצבא. כשהייתי בצבא
רציתי להשתחרר... אבל עכשיו זה כאילו כבר לא בא לי להתקדם. זאת
אומרת הגעתי לחיים האמיתיים ואני אמורה תמיד לשאוף ליותר כמו
בכל השנים, אבל עכשיו נעצרתי ובא לי פשוט לחזור אחורה ולא
להתבגר.
האמת שלא תיארתי לעצמי אף פעם שהחיים בחוץ יהיו לי טיפונת
קשים. הייתי אומרת לכולם: "אני,  אני מזל קשת. אני חזקה. אני
אהיה אשת קריירה ובחיים אני לא אכנס למינוס בבנק"
ממש! למרות שזה תמיד טוב לשאוף, אבל אחותי תתעוררי, כדי להשיג
צריך לסבול. זה מה שלמדתי על החיים עד כה.
ובכן, נגיע לעיקר. כשהשתחררתי הבטחתי לעצמי: "אני בחיים לא
אעבוד בתחנת דלק. רק צוות בידור! אני בחיים לא אמלצר..."
אוקיי נחשו מה עשיתי חודש אחרי שחרור. נסיעה כושלת אחת לאילת
בניסיון להצטרף לצוות בידור,  וכמובן חיפושים ללא סוף אחר
עבודה.
נכון! התחלתי לעבוד בתחנת דלק... לא שאני מתביישת בזה או משהו.
זאת הייתי חוויה מאוד חינוכית,  למדתי המון ב-10 חודשים שם:
שהאנשים בארץ מאוד עצבניים, חסרי סבלנות וחלקם לא נדיבים בכלל
(ביטוי יפה לקמצנים רצח!). אבל למדתי לא להתייחס ואפילו להתבדח
על זה... למדתי שהכי חשוב במקום עבודה זה האנשים שאיתם אתה
עובד. אם טוב לך עם האנשים לא משנה מה תעשה, יהיה לך טוב
בעבודה.
למדתי שיש גם אנשים נדיבים, סימפטיים וסבלניים. מעטים אבל יש,
ואותם אני עד היום לא אשכח. הם אלו שנותנים תקווה, דוגמא והכי
חשוב הרגשה טובה. וכמובן שלמדתי כמעט הכל על מנועים - בדיקת
שמן מים ועוד כמה טריקים.
אבל הדבר הכי חשוב שלמדתי שם זה איך להתנהג. איך להיות סבלנית,
לא לצפצף למתדלקים אפילו שאני סופר ממהרת, ולהיות מנומסת
לטלפניות בשרות לקוחות.
זה הלקח הכי חשוב שלומדים בעבודה הזו.
אחרי עשרה חודשים של "סיוט מחנך" בתחנת הדלק החלטתי שמספיק,
אני חייבת להתקדם בחיי,  ועשיתי את הצעד הגדול - התפטרתי.
בחזרה למציאות. שוב חודש של ראיונות חסרי משמעות עם קורות חיים
מצ'וקמקים שרואים שאפילו אני לא מבינה מה אני מחפשת...
עבדתי בכל מיני עבודות של קידום מכירות (דיילות). היה כיף,
אפילו כיף מאוד. כולם היו צעירים בראש טוב. סמים, אלכוהול
והחיים נראים סבבה, אפילו הייתה משכורת בסוף חודש! אבל לעשות
מזה קריירה?! לא נראה לי. ונחשו מה כן התחלתי לעשות?
נכון, התחלתי למלצר. דבר שני של ה"בחיים לא!" שלי שאכן עשיתי,
ושוב לא שיש בזה משהו רע. גם שם למדתי המון, ואפילו שילבתי את
זה עם הקידום מכירות וחיי התחילו להסתדר. הכרתי מישהו, התחלתי
מכינה לעיצוב כי זה משהו שמאוד מעניין אותי והייתי בדרך
הנכונה...
עד שהגיע מצב שהכל התפקשש. לאט לאט הפסקתי לעבוד כל יום. לא
היה לי חשק. המורה במכינה ירד עליי המון וקצת ירדה לי
המוטיבציה, כי קשה לי לקבל ביקורת. התייאשתי מהכל ופתאום מצאתי
את עצמי בלי חבר, בלי חשק ללכת ללימודים ושוב בלי עבודה.
ויותר מכך, בזמן שהייתי עסוקה בחבר, בלימודים ובעבודה, חבריי
טסו לתאילנד (בלעדיי).
ואני וויתרתי כי יש לי יותר מידי פה - מתחרטת על זה כ"כ - אבל
לא חשוב, לכל דבר יש סיבה בחיים ומכל דבר לומדים. למדתי שבשביל
חבר ועבודה מזדמנת לא מוותרים על טיול, הטיול שאני עדיין שואפת
משתוקקת בכל ליבי לעשותו ואין עם מי.
ושוב הגעתי למצב של חוסר אונים. נמאס לי מהכל. בדיוק כשהתחלתי
להתייאש מהחיים הכרתי אותו. את מי ששינה לי אותם, ולא שהוא עשה
או אמר משהו, הוא פשוט היה שם והיה הוא עצמו. אתם מכירים את זה
שלכל אחד יש מודל חיקוי כשהוא גדל, אז לי אף פעם לא היה והנה
הוא הגיע. אומנם מאוחר אבל אף פעם לא מדיי.
הוא לימד אותי על מסירות ודבקות במטרה. שאם רוצים משהו מספיק,
משיגים אותו. וכך מצאתי את עבודתי הפקידותית הראשונה (והאחרונה
לתקופה זו אני מקווה), ושוב הדברים מסתדרים. עברתי דירה, אני
כבר לא חיה על חשבון אף אחד, אני אחראית על החיים שלי.
הייתי מבסוטית לתקופה מסוימת. עדיין טוב לי, אבל לפעמים יש את
רגעי השבירה שלא בא לי יותר!!! אין לי כח להתעסק עם שכר דירה,
מתי להדליק מזגן, מתי לכבות, מה לקנות ובמה לקזז. בא לי לחיות
ללא חישובים ללא דאגות כמו פעם.
אבל כמו שאומרים, תמיד רוצים משהו ולומדים להעריך אותו רק אחרי
שהוא נגמר... אז אני בטוחה שגם את התקופה הזאת אני אלמד להעריך
ואפילו יירצה לחזור אליה באיזה שהוא שלב בחיי.
וזהו אני עכשיו אסיים את מכתבי. אני בטוחה שיש המון שמרגישם
כמוני ומבינים אותי, אז אם אתם שם, אתם לא לבד... ויש כאלו שלא
יבינו מה אני רוצה, ואת אלו שעברו את זה מזמן וכבר במצב של
געגוע לתקופה הזו, תקופת הבלבול וחוסר הידע לאן יתפתחו חיי.
המסקנות שלי מהתקופה הזו הן: אני חושבת שכל בן אדם בארץ חייב
פעם בחיים להיות:
1.מתדלק
2.מלצר
3.טלפן
ואז אני חושבת שהעולם היה נראה קצת יותר טוב!