ברשומות האוניברסיטה אני מוגדר כאנתרופולוג-חוץ. ככה אני רשום
בטפסים, ועל התפקיד הנ"ל הולך רוב רובו של תקציב הפקולטה
לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה.
הרבה סעיפים מוזרים יש בתקציב הנ"ל: "ביגוד", "מזון", "עיסוקי
פנאי", "מכשירי חשמל"... והרשימה עוד ארוכה. אם הייתם מציצים
בתקציב אנתרופולוג חוץ מלפני כתשע-עשרה שנים הייתם מבחינים
בסעיפים כמו "חיתולים", "צעצועי התפתחות". בכל זאת עדיף להיקרא
אנתרופולוג-חוץ, ממושא מחקר מספר ככה-וככה.
ככל הנראה, אני בין האנשים הצעירים בעולם עם רמת ההשכלה
שברשותי. יש לי דוקטורט בכמה וכמה דיסציפלינות הומניטאריות
(ובכללם, כמובן, אנתרופולוגיה, סוציולוגיה והיסטורית עולם),
תארים מרובים אחרים בנושאים מגוונים (כולל תואר ראשון בתולדות
האומנות ותואר דוקטור-של-כבוד באוניברסיטת אילינוי) וכרגע אני
שוקד על עוד כמה, כולל תואר שני במתמטיקה - בדגש על תורת הכאוס
- שללא ספק יעזור לי בהמשך לימודי.
גם רשימת הפרסומים שלי ארוכה, והתחילה בערך בגיל שבע. אינני
גאון - פרסומיי מגיל שבע הנם בליל הקשקושים שילד בן שבע רושם
בדרך כלל, וכל תאריי הם רק תוצר של מערכת חינוך ליחיד שפותחה
על ידי טובי המומחים ועשתה אותי במשך תשע עשרה שנים למה שאני.
אני לא טיפש - בדיקות גנטיות בדקו את זה טרם "התקבלתי" לעבודה,
מבחינת כישורים מוחיים אני נמצא בעשירון העליון של הממוצע.
אינני יכול לפתור משוואות דיפרנציאליות בראשי, אני לא זוכר בעל
פה את שמות כל קיסרי סין מאז שושלת מינג ואיני מדבר עשרים ואחת
שפות שונות בצורה שוטפת. אבל אני יודע ללמוד. אני יודע לשבת
שעות, ימים, שנים אם יידרש, ולחקור בעיה שצריכה להיפתר. וכל
זאת תודות לתפקידי המיוחד.
עתה אני חופשי יותר- מתהלך בקמפוס, מתרועע עם סטודנטים
ופרופסורים (למרות שרובם שומרים ריחוק מה ממני), יושב על הדשא
מול הקפיטריה ובוהה בבנות. ועם זאת, כתגובה על כל פעולה קטנה
שאני עושה, קול קטן בראשי מתחיל לנהל רשומות.
אינני מתחיל עם בנות. אני מתנסה בטקסי חיזור. ואם מתמזל מזלי
ואחת מהם מגיעה לבסוף למיטתי (או לכל מקום אחר שמצויד לתהליך)
אינני שוכב איתה. אני חוקר אותה, בודק אותה, ובו בזמן בודק את
עצמי, מתנסה בזוגיות. כבר כמה פעמים נאלצתי לזייף אורגזמות -
זה קצת מוציא את הכיף מהתהליך כשאתה מנסה לזכור רשמים חדשים
כדי להעלותם על נייר אחר כך.
אין לי את מי לשנוא, אין לי את מי להאשים. כלומר, יש לי, אבל
כל כך הרבה אנשים, ואנשים שקשורים לאנשים הללו, ואנשים אחרים,
שנתנו אישור לעבודתם ההתחלתית של האנשים הראשונים, ואנשים
שבנו, ואנשים שחקרו, ואנשים שלא התנגדו... ויש גם את החברה
האנושית שקידמה את היוזמה בברכה או ישבה בשקט.
פעם נפגשתי עם תנועה שפעלה למען ביטול מוסד האנתרופולוג-חוץ.
אף אחד לא מנע ממני ואף אחד לא עצר בעדי. הפגישה התקיימה
בטרקלין הדירה שאני מתגורר והם נראו מופתעים וחושדים בקלות
הרבה בה הצליחו לארגן הפגישה ועל העדר כל צעדי אבטחה כלפיהם.
הם ישבו שם, חבורה מגוונת וחשדנית ודיברו ודיברו, על חוסר הצדק
שבמצבי ועל אינוס האישיות שלי, ועל העדר זכות בחירה בסיסית ועל
טראומות ילדות ובלה-בלה-בלה, וכולי וכולי. ואני ישבתי שם
וחשבתי:
1) הם מדברים כאילו הם עברו את זה ולא אני.
2) הם יעלבו אני אוציא את הפנקס וארשום הערות?
ואז שמתי לב למבט על פניה של אחת הפעילות - אקסטאזה של צדקנות
וחשיבות מהולה ברחמים עצומים הביטו בי מהעיניים הכחולות היפות
שלה. סיימתי את הפגישה במהירות המרבית שאפשרו לי כללי הנימוס
(כאנתרופולוג טוב, אני לא שורף גשרים לאף קבוצה או תרבות)
ומעולם לא נפגשתי שוב. כשקולגות ומורים שאלו אותי על הפגישה,
מלמלתי משהו בתגובה והעמדתי פני עסוק. מאוד קל לי להעמיד פני
עסוק - זאת בעיקר, כי בדרך כלל אני מאוד עסוק.
הרעיון המהפכני (או לא כל כך) "לשכור" אנתרופולוג-חוץ צץ אי אז
בסוף העשור הראשון של המאה העשרים ואחת. הייתה זו אחת מתקופות
ה"בום" של כל מה שקשור לחלליות, צלחות מעופפות וחייזרים
והאנושות הרגישה שמגע ראשוני עם גזע זר או-טו-טו וכאן. משם
החלו הדרישות לאמן אנשים מיוחדים לצורך התקשרות עם נציגי הזרים
אם וכאשר יגיעו. היו הרבה הצעות לסוג האנשים שצריך לאמן - החל
מדיפלומטים בכירים וכלה באנשים הרגילים מהרחוב (כמה נוכלים
מהירים אף פתחו "בתי ספר ללימודים הגבוהים של דיפלומטיה בין
כוכבית - הייה שגריר לאנושות!"). הצלחות המעופפות נשכחו בסופו
של דבר, כפי שנשכחו תמיד, אבל הצעה אחת משלל הרעיונות המטורפים
שנהגו בנוגע לאימון השגרירים לכוכבים נותרה, ואף לבלבה.
דוקטור בראון היה סוציולוג והיסטוריון. הוא לא היה מישהו
מפורסם. הוא לא היה מישהו חשוב. עבודותיו היו רגילות ועסקו
יותר בצד הפרקטי של תורתו - כמו למשל תוכניות סיוע עירוניות
לשכונות מצוקה - מאשר למחקר תיאורטי. והוא אבי כל
אנתרופולוגי-החוץ (הידועים בשם הסלנג "בראוניתים") בעולם.
הרעיון המקורי, חסר הוגה ספציפי, כפי שרעיונות פופוליסטיים הם
בדרך כלל, היה, כמו שכבר הזכרתי, כרוך באימון שגרירי האנושות
ליקום, והוא הלך ככה: מה אם, שאל עצמו האנרכיסט הדואג לאנושות
האנונימי, ניקח את התמימים ביותר, הלא מזוהמים ביותר, הכי
"טאבולה-רזה" שאפשר - הילדים ונאמן אותם מגיל צעיר להאמין
בחייזרים ולדעת את כל מה שצריך לדעת על חלליות, חיי כדור הארץ,
היקום והכל? (אולי גם שימוש בנשק חם למקרה שהעניינים ילכו לא
טוב) אחלה רעיון, הא חברים? מי רוצה לנדב את הילד שלו קודם?
ד"ר בראון היה פרקטיקן ואדם פרגמאטי להחריד. על כן, כשהוא החל
להיות מודאג לגורל כדור הארץ והגזע האנושי, זו לא הייתה דאגה
אבסטרקטית של חולם בהקיץ, ואף לא הדאגה הקולנית והפעילה של
שוחרי יערות הגשם למיניהם. ד"ר בראון היה מדען והייתה לו עבודה
מדעית לעשות. והוא הכיר כמה רעיונות מטורפים שהסתובבו בעולם.
לקראת אמצע המאה אישרו כמה מממשלות העולם לאוניברסיטאות שלהם
להתחיל "לשכור" אנתרופולוגי-חוץ. הנושא טופל על פניו המשפטיים
והפוליטיים, ולאחר זמן לא רב החלו לצוץ פה ושם, כמו פיטריות
אחרי הגשם, במוסדות אקדמאים רציניים ומכובדים, פינות לילדים,
מלאים ברעשנים וחיתולים ומניקות. אחד מהילדים בפינות הילדים
הנ"ל היה עבדכם הנאמן.
אינני בן אדם - לא. פסיכולוגית לכל היותר. גודלתי על ידי צוות.
לא היה לי אב, לא הייתה לי אם (בדרך כלל בחרו יתומים לתוכנית)
לא היו חברים, לא משפחה, לא כלום. ראיתי בטלוויזיה רק מה שרצו
שאראה, קראתי ספרים שהביאו לי, ובלעתי את העולם רק כפי שצוות
החינוך לעס אותו בשבילי קודם. הצוות הורכב מנציגי תרבויות כה
רבות - אירופאים, צפון ודרום אמריקאים, יפנים, סינים, ערבים,
יהודים - והרשימה עוד ארוכה. אף אחד לא נשאר ליותר מחצי שנה,
הייתה תחלופה מהירה של אנשים וכתוצאה מכך לא הספקתי להתקשר לאף
אחד חברתית. אה, כן. וגם אין לי משהו שקרוי "תרבות בית".
אני יליד הקוסמופוליטיות, תינוק הגלובאליזם. אני מכיר מנהגים
של מאות מקומות, דובר בצורה טובה פחות-או-יותר בשפות של עוד
כמה עשרות. אוכל להסתדר ואף להיות מקובל ברוב המצבים שאליהם
אקלע, החל מיפן ועד שבט אפריקאי טיפוסי. יש לי מוח שהורגל
ללמוד מנהגים ותרבויות, ויכולת, שטופחה מילדותי, להיטמע ולהפוך
לאחד מהחברה. ועם זאת, לעולם לא אהיה שייך באמת. לעולם לא אכנס
למקום פרט לדירתי באוניברסיטה ואגיד "זהו ביתי". לא אקים משפחה
- כי בשבילי הקמת משפחה תהיה קודם כל ניסוי בקנה מידה גדול,
ולא אוהב מישהי באמת. נידונתי להיות גר בארץ נוכריה ואינני
מצטער על זה.
האם היה זה חלק מהתכנון? האם חשבו מקימי הפרויקט על הכול ודאגו
לכך שהגולם לא יקום על יוצרו? לא אדע. אבל אינני מכיר חיים
אחרים, והעבודה שלי מספיק חשובה כדי להשקיע עצמי בה ורק בה.
כמו שכבר אמרתי - אם אתחיל לשנוא אנשים הרשימה תגיע למיליארדים
תוך זמן קצר. אהבתי נתונה לייעודי. מחויבותי - לאנושות.
אני טכנאי. איש תחזוקה. אני וקולגות שלי באוניברסיטאות ברחבי
העולם הם המתחזקים התמידיים של החברה והעולם - מתבוננים מהצד,
למודי טעויות היסטוריות ובעלי כלים והשפעה למנוע טעויות זהות
בעתיד. בתיאוריה, כל אחד מאיתנו עובד בשביל ממשלתו שלו. מעשית,
כולנו עובדים למען כולם.
ההשפעה ניכרת - שינויים מרחיקי לכת נעשו במערכות תחבורה
עולמיות. זיהומים מסוגים שונים פחתו תודות לעבודות חדשניות
בנושאים אקולוגיים וחברתיים שהוצגו למקבלי ההחלטות. מערכות
פוליטיות שונו ושופרו. כמות המלחמות בעולם פחתה בעשרים אחוז
לאורך עשרים ושש השנים מאז תחילת הפרויקט. אלו מאיתנו שבחרו
להתמחות במקצועות אחרים מלבד האנתרופולוגיה - מדעים מדויקים,
הנדסה, רפואה וכו' - הביאו להישגים לא קטנים בתחומיהם תודות
לחינוך המיוחד שקיבלו והראייה המערכתית המפוקחת שבה התברכו עקב
זרותם. בגדול, העולם זכה כשקיבל אותנו.
האם אנחנו עושים תפקידינו נאמנה? האם באמת נוכל לעזור לאנושות,
או לחילופין - נקצר את דרכה תוך הפיכתה למשהו זר לחלוטין?
אנחנו בני אדם? או משהו אחר? האם לחברה הייתה הזכות לעולל את
מה שעוללה לנו, למרות התועלת? עד כמה זה טוב שמספר
אנתרופולוגי-החוץ ש"נשכרים" על ידי הגופים השונים מוכפל כל
שנה? והאם למאה וחמישים איש שגודלו בתנאי מעבדה סטריליים
לחלוטין יש את הזכות לקבוע את גורלו של עולם בעל אוכלוסיה של
כעשרה מיליארד איש?
אל תשאלו אותי. אני רק אנתרופולוג. חוץ.