הדפיקות על הדלת העירו אותי משנת צהרים עמוקה של יום שישי
"את בבית?"  הוא צעק מאחורי הדלת, זה היה פיטר ושמחתי כל כך
לשמוע את קולו אחרי שבועיים שלא דיברנו, כבר לא התעצבתי על
השינה שהפסדתי, קמתי מן המיטה אל הדלת, עם השמיכה סביב
המותניים ששוליה הכבדים נגררים על הרצפה, בזרועות זהירות,
חיבקתי את כתפו האחת והורתי לו להיכנס,
"איזו הפתעה" קראתי "לא היית אמור לצאת השבת, נכון?"
"כן" אמר פיטר והמשיך לדבר תוך כדי שהוא מסיר מעליו את הנשק,
משחרר את כפתורי החולצה ושולף את
 שיפוליה מן החגורה הלוחצת,
הוא נישפך על השטיח שעל הרצפה את ראשו וכתפיו השעין על הספה
הקטנה, גופו ניראה גדול כל כך ותפס
המון שטח בחדר.
"ביום ראשון אני צריך להגיע לחר"פ, בקשר לבעיה בקרסול אז המ"מ
הסכים להחליף לי את השבת, אני אשאר בשבת הבאה"
ניצלתי את הזמן שגבו מופנה אלי, משכתי מהארון חולצה גדולה
ולבשתי אותה, כשפניתי אליו שוב, הוא דפדף במיתקן הדיסקים,
"עזוב" אמרתי "אני שומעת רדיו"
"עזבי רדיו עכשיו" הוא אמר "מזמן לא שמענו מוזיקה טובה ביחד"
"ומה גורם לך להיות כזה רומנטי פתאום?" שאלתי בשקט, ספק את
עצמי.
"מה עבר עליך בשבועיים האלה" המשכתי לדבר בקול "אמא שלך שאלה
אותי אם שמעתי ממך, היא אומרת שאתה לא מתקשר"
פיטר שלף דיסק של פיל קולינס  והניח על לשונית מכשיר
הקומפקט-דיסק, הוא סובב את כפתור עצמת הקול כמעט עד הקצה, עצם
את עיניו וציפה לצלילי הקדמת השיר הראשון.
"למה אתה לא מתקשר לאמא שלך?" אמרתי בקול רגע לפני שהתחילה
המוזיקה, אבל כשסיימתי לשאול החלו
צלילי הפסנתר הרמים למלא את החדר, פיטר היה כבר שקוע בזרימת
המילים בתוך הצלילים,
נשכבתי שוב על המיטה וחשתי את האקורדים שצוללים בעורקי ומזיזים
את גופי מבפנים, עצמתי את העיניים והמראתי ביחד עם פיטר אל ארץ
הפנטזיה שלנו, צורחים ביחד את מילות השיר
"...    " HOW I WISH IT WOULD RAIN NOW

הי פיטר, לאן אתה עף, לאן אתה לוקח אותי?" צעקתי אחריו "זה
בכלל לא הכיוון לארץ לעולם לא"
"רק רגע טינקרבל" הוא צעק מבלי להסתובב אפילו "אני מוכרח לאסוף
את הצל שלי" הוא התמקד מעל אחד הבתים הגבוהים של לונדון והחל
מנמיך עוף לכיוונו תוך שהוא מסביר לי בקול "אתמול הוא ברח
ונעלם באחד החלונות של הבית הזה" הוא לא השתהה סביב הבית, הוא
ידע בדיוק לאיזה חלון להיכנס.
עפתי אחריו, התיישבתי על אדן החלון שאליו נכנס, סידרתי לרגע את
השמלה והתסרוקת והצצתי פנימה,
חשבתי שייקח את הצל יצא מיד החוצה ונמשיך בדרך.
זה היה חדר ילדים רגיל, שלוש מיטות, שולחן כתיבה אחד,  תמונות
צבעוניות, קוביות ומשחקים מפוזרים על הרצפה,
עד מהרה גיליתי שלא רק את הצל השאיר פיטר בחדר המבולגן הזה,
הייתה לו שם אהבה.
הוא ישב על מיטתה והביט בה במבט אוהב, היא ישבה על הרצפה, אחזה
בנעלו ובאצבעות עדינות, תפרה את הצל לנעלו.
היה לה שיער חום גולש קצת פרוע וכותנת לילה כחולה כמו של ילדה
עירונית עדינה ומגונדרת, שנאתי אותה מהרגע הראשון כבר העדפתי
לראות את האינדיאנית הפראית והפרימיטיבית אתו , מאשר את
הרכרוכית הזאת.
מה קורה לפיטר שלי, איזה טעם נוראי בבנות יש לו...

"פיטר, אנחנו צריכים ללכת" צעקתי דרך החלון.
"רגע, טינקרבל" הוא הסתובב וענה לי, "אני מוכרח לגמור לחבר את
הצל שלי " עיניו חזרו כמהופנטות אל הנסיכה שלו וזו המשיכה
לברבר בקולה העדין, בלי לחשוב זינקתי על המיטה, קפצתי על ידיה
העסוקות במלאכתן וצבטתי אותה באצבעות רגלי, אחר כך התנפלתי על
חוט התפירה, גלגלתי את הפקעת על הרצפה,
עשיתי קשרים, נשכתי את התפרים עד שנקראו ואז עליתי לפניה,
ריחפתי מול עיניה הכחלחלות וצעקתי
"את ילדה טיפשה ומכוערת!!!"
"מה היא אמרה?" שאלה הילדה בקול רך את פיטר,
"היא אמרה שאת ילדה טיפשה ומכוערת" הוא ענה בקול רך ובחיוך.
"אני דווקא חושבת שהיא מאוד נחמדה..."


"זה כבר עובר כל גבול" צעקתי, קפצתי מן המיטה וכיביתי את
המוסיקה.
"מה קרה?" שאל פיטר מבוהל מהשקט שנחת פתאום  ומלא את החדר.
"אין לי ראש לזה עכשיו" אמרתי "לך, תתקלח, תחליף את המדים האלה
כבר, נדבר בערב"
הטון שלי היה מהול בבכי ופיטר לא קיבל את ההצעה שלי,
"את מוכנה לספר לי מה קרה?" הוא שאל, עיניו היו עתה מרוכזות
ונעוצות בפני הנבולות,
"לא חשוב, אני רוצה להיות לבד עכשיו, בבקשה, תשאיר אותי
לבד..."
"אני לא אשאיר אותך ככה, תגידי לי מה קרה, משהו לא בסדר בבסיס?
יש לך בעיות עם אנשים? מישהו פגע בך?"
"הכל חרא" אמרתי, "כל העולם חרא, אני רוצה שהצבא הזה ייגמר
כבר, נמאס לי מהבסיס, נמאס לי מהקיבוץ, נמאס לי מהארץ הזאת,
אני מתה לעוף מפה כבר"
פיטר התיישב על המיטה לצידי וחיבק את כתפי מן הצד בשתי זרועות,
הנחתי ראש של הכומתה המגרדת ונתתי
לבכי להישפך עליה, ריח זעה ושמן רובים היה ספוג במדיו.
כתפיו רחבות  ואיתנות, זרועותיו גדולות ומגנות, הוא גבר אמיתי
שיודע לעמוד בפני קשיים ולהתמודד נפשית עם המסגרת הצבאית
הלוחצת.
הוא גבר שמרגיש ורגיש ויודע להעניק ולאהוב אישה,
ואני אישה... כשאני מביטה בפניו אני עדיין רואה את הפנים
השובבות של הילד שגדל איתי כמעט מהיום שנולדתי, על סנטרו אותה
הצלקת מוכרת שנחרטה כשינו בני שש, ביום שבו עלינו ביחד על
המגלשה במגרש המשחקים ובמקום לגלוש קפצנו, כי האמנו ברצינות
שנצליח לעוף.
הילד שהשתולל איתי במנוחות הצהרים, ששיחק איתי ביחד בחצר
הגרוטאות, שניצח אותי תמיד בשחייה, בריצה וגם במכות.
הילד שהתקלח איתי מתחת אותו התוש והכיר כל צעד ותנועה בחיי.
אף אחת מבובות החרסינה העדינות שנכנסות ויוצאות מליבו לא תבין
לעולם...
איך שאנחנו חלקים בלתי נפרדים אחד של השני, הילד הזה הוא חלק
מהחיים שלי.