אח שלי הקטן נראה נורא מסכן בזמן האחרון, מאז שהוא חזר מהמחנה
בברזיל. אז החלטתי לקחת אותו לשיחה. מסכנים ההורים צריכים
לראות אותו ככה - יושב כל היום בסלון, בוהה כל הזמן, ישן על
מיטה לא מוצעת וצובע את הקירות בחדר. בכלל לא מתפקד ולא עוזר
בבית... מבזבז לעצמו את החופש הגדול. נסענו במכונית שלי -
קליאו טרנטה שבקושי עולה את שמשון, וירדנו לים. בים אנשים
נהיים יותר רגשיים, אז אולי הוא יקשיב. ישבנו בסטלביץ' - אני
קפיריניה, והוא, לא זוכר מה הוא ביקש. אני זוכר רק את העצב
בעיניים שלו, מסתכל בסתמיות אל הים, אל האופק, ועל ההתנפצות של
הגלים. זה יפה, אבל החלטתי לשבור את הקרח.
"זה בגלל שירי? צט... נו מה אתה מגלגל עיניים?" לא מבין אותו -
כולה חברה ראשונה, ילד בן 14, מה הסיפור הגדול שלו?
"כן זה בגלל שירי. בשביל זה נסענו לים?" אולי לא הייתי צריך
לנסוע לים. הקול שלו כבר מתחיל לרעוד.
"כן. חשבתי - כאן יותר נחמד לדבר... אז מה העניין?" השתייה
מגיעה. מלצרית כוסית. "מה העניין?"
"היינו ביחד, מפברואר, היינו חברים, כמעט חצי שנה, עד עכשיו.
וזהו. עזבה אותי. נגמר. טוב? מה עוד? ככה פשוט... סעמק."
"מה? ומה היא אמרה? למה נפרדתם?"
הוא שוב מגלגל ת'עיניים. אפשר לחשוב כאילו הוא סיפר ת'סיפור
הזה איזה מיליון פעם... "כי היא הפסיקה לאהוב אותי, יותר נכון
"לפתח רגשות כלפיי" כמו שהיא אמרה... וזהו".
"נו עזוב... יהיו עוד מלא כמוה! אולי עכשיו זה נראה לך כאילו
היא היחידה שאי פעם תהיה לך, אבל זה ממש לא ככה".
"לא יודע איך זה אצלך, אבל נראה לי שהיא תהיה היחידה. היא הכי
מיוחדת, ו,.. לא יודע. היא בטח עכשיו כבר חושבת על אחרים ו..."
יורדת לו דמעה. זה הים - בטוח. "ואני יושב כאן ובוכה כמו איזה
לוזר". הוא לוקח שלוק מהכוס שלו ונושם עמוק, "ואתה יודע מה? גם
אם תהיה עוד מישהי זה לא יהיה אותו דבר. זו לא תהיה גם אותה
תחושה".
"תשמע ממני," אני אומר לו, "אתה עוד תאהב, ועוד ייזרקו אותך,
ואתה עוד תזרוק..."
"אסף, קצת קשה לי לחשוב על לזרוק מישהי, כמעט כמו שקשה לי
לחשוב על להיות עם מישהי אחרת," הוא מסובב את הראש שלו לכוון
שלי, רגליו מונחות על השולחן מולו. "אתה לא מבין שהיא אחרת?
היא לא כמו כל בלונדינית מזוייפת ברחוב, יש לה אופי. ותראה לי
עכשיו מסביבינו, רק תראה לי משהי שיכולה להיות חברה שלי...
אין! שש בערב, קיץ, ים, ואין אחת שעומדת בלבל של שירי!" הוא
מוחה את הדמעות עם היד. אמא גידלה ילד רגיש. "סססעמק."
"אל תתבאס לי... זהו, נפרדתם, נגמר!" הוא מסתכל על השמיים
הסגולים שמתחילים לשנות את צבעם לכתום של שקיעה
"אוהו... הלוואי והיה נגמר... אתה יודע מ'זה ששלושה ימים אחרי
שאתה נפרד ממשהי, אתה צריך לעלות להופיע איתה על במה? זה הרס
אותי, להיות שם במחנה הזה, עוד שבוע וחצי מהרגע שנפרדנו, וכל
הטיסה, והנסיעה במונית הביתה, ועכשיו גם בטוח יהיו עוד פגישות
כאלה של הישראלים, של המשלחת..."
וואו. הילד שבור לגמרי. אפשר לחשוב מה היה לו. "תקשיב, כשאני
הייתי בתיכון הייתה לי חברה, מאותה כיתה, וכשנפרדנו הייתי צריך
להיות איתה עוד סימסטר שלם! אתה יכולת להתרחק ממנה, אנחנו
היינו באותה הכיתה!"
שוב הוא מסתובב אלי, הפעם גם עם הכיסא שלו, משאיר סימנים בחול,
"אסף, בי"ס זה בי"ס. כשאתה צריך לקום בבוקר ולפני שאתה שוטף
פנים לראות אותה, וכל היום אח"כ, כל פעילות הכי קטנה, וכשאתה
הולך לישון - אתה שוב רואה אותה לפני כיבוי אורות, גם אם אתה
מנסה, בכל הכוח, לא לראות אותה, אתה תראה אותה."
תכל'עס... כן אולי הוא צודק היבחוש הזה, "טוב אני מבין. רק
תקשיב לדבר אחד - אתה רואה את הים הזה?"
"מה יש בו מלא דגים?"
"אה..." שיט! הוא הרס לי ת'מטאפורה. "כן. וכמו שיש בו דגים,
ככה יש בנות. אתה תמצא את הסרדינה שלך מתישהו."
"יאללה נראה..."
"שנחזור הביתה?"
"כן... תודה אגב - אני באמת מרגיש קצת יותר טוב" איזה חמוד,
"זה בסדר." שילמתי למלצרית הלכנו לרנו. כשהגענו הביתה הוא הלך
לחדר, שכב במיטה קצת, כתב איזה משהו במחברת שלו, והלך להתקלח.
אני מקווה שהוא יצא מזה, הוא נראה נורא מסכן.
מוקדש לאח שלי ה...גדול? אסף, היום בן 30 |
