כשאהיה גדולה אני אהיה
מטורפת,
בארבע אחזור מן העבודה הזמנית שלי
באיזו קפיטריה של איזו אוניברסיטה שלנצח אמנע
מלנסות להתקבל אליה, ובבית יחכו לי
האוגרים שלי,
רצים על הגלגל בנחישות של מי שיודע את יעודו בחיים,
וחופן כדורים בשלל צבעי הקשת בארון האמבטיה בתוך קופסה כתומה

כתום אני אוהב,
כי זה צבע ממריץ, ומידי פעם אקבל
טלפון מאמא שלי שתשאל למה אני לא באה לארוחות שבת,
ומה איתי, מה אני עושה כרגע,
ולמה אני לא חושבת על "הממשלתי" שנית - הוא מאד קרוב לבית,
ומה שלום האוגרים, ומה עם הכלבה

אמא, אומר לה,האוגרים בסדר גמור
הכלבה לעומת זאת, מתה לפני חודשיים, שכחת?
גם היא התיאשה מהחיים, וב"ממשלתי" יש אוכל חרא,
את יודעת שאני לא סובלת פירה כזה, זה מזכיר לי את הטירונות
(רחמנא ליצלן), וכרגע? כרגע אני מדברת איתך בטלפון,
ובו זמנית גוזרת את הציפורניים ברגליים- שלא תגידי שאני לא
מוכשרת,
ואת כבר יודעת שאני עובדת בקפיטריה הזאת איזה שלושה חודשים,
ובכלל יש לך תיזמונים מחורבנים, בדיוק התכוננתי ללכת להתקלח

אמא שלי תאנח ותנתק, ואני אחייך את החיוך הכי רווי הקלה שלי,
אכנס למקלחת ואשיר שירים של מאיר אריאל
אבל באינטונציה של איפה הילד
וכשאגיע לשורת הסיום אזכר גם אני מה נהג להיות יעודי בחיים


20/1/05