בדרך הביתה עצרתי בקיוסק וקניתי סיגריות.
מרחוק כולם דמויות חסרות הבעה, כולם דומים. אין יופי או כיעור,
אפילו לא גובה, רק תזוזה. לפעמים הדמות כל כך שונה מאדם שאתה
חושב שזה עץ ולפעמים זה באמת עץ או מקל של מטאטא שמישהו הניח
על גדר. אני חושב שאני מיוחד, אבל שצריך להתקרב בשביל לראות את
זה ולא כולם יכולים, חלק פוחדים וחלק סתם לא מבינים.
החיים לא זורמים כמו שהייתי רוצה שיזרמו, לצערי הם זורמים
הפוך, אבל נראה לי שבסוף אני אגיע.

לא עישנתי כמעט שנתיים ואז החלטתי לקנות סיגריות. זה לא שהייתי
מוכרח לעשן יותר מתמיד וזה לא ההצטברות של החשק ששבר אותי. גם
לא היה לי יום גרוע במיוחד, או שונה. סתם עוד יום רגיל, עוד
יום של חרא. חשבתי על כך שאין סיכוי שאני אחזור לעשן וזה הבהיל
אותי, לקנות סיגריות לא היה חלק מהשגרה, לא הייתי עושה את זה
כי הפעולה הזו היתה תלושה מהמציאות, לא קשורה. והייתי חזק מכדי
לקחת ממישהו סיגריה כי ההחלטה נותרה חזקה גם במרוצת הימים. כל
כך נבהלתי שבדרך חזרה כשעברתי ליד הקיוסק עצרתי את האוטו
בחריקת בלמים, בלי תכנון מוקדם, בהחלטה רגעית שהתבשלה לאורך כל
היום.

אמרתי לה שאני אוהב אותה, המשפט יצא לי ישר מהלב ואפילו הצטרף
אליו רעד משפיל של כל הגוף. המון זמן תכננתי להגיד לה את זה,
אלפי פעמים הרצתי בראשי את הרגע שבו אני פורק זאת מעל לבי.
אלפי תסריטים אפשריים בדקתי בלילות ללא שינה, רק דבר אחד היה
משותף לכולם, הרעד.

בפעם הראשונה שראיתי אותה משהו במבט שלי השתנה. הייתי אז בן
18, גרתי בפנימייה שקיבצה לתוכה ילדים יתומים וילדים שהוריהם
ניסו להפטר מהם בזול. לי היו שני הורים וזה לא שהם חסכו עלי,
פשוט מאוד לא היה להם כסף לשלם. לפחות בפנימייה זכיתי לאכול
שלוש ארוחות ביום דבר שהיה רק חלום רחוק של הורי. הפנימייה,
שהיתה מפלט לנזקקים, לא יכלה לא להיות מקום קשוח, לא היה פשוט
לשרוד שם. מי שהיה חלש, או רק נראה חלש בין רגע היה הופך למשרת
וככזה החיים יכלו להיות מרירים ביותר והיו רבים שלא התגברו כל
חייהם על תקופה זו.

פעם חשבתי שהבעיה שלי היא שאני מכוער וכל עוד יש לאופי משקל אז
אני מסודר, אחרי זה התחלתי לחשוב שדווקא עם היופי אני אצליח
לכבוש כל אחת ורק כשהן מכירות אותי הן בורחות. אבל זה תמיד היה
משהו אחר, משהו אצלי בראש אף פעם לא היה בסדר, היא היחידה
שהבינה אותי, איזה מזל שזו דווקא היא שהבינה. אני זוכר ששאלתי
אותה פעם איך אנשים מצפים ממני אחרי כל מה שעברתי להיות משהו
אחר, לא היתה לה תשובה. אבל גם כשלא היתה לה תשובה, לא הייתי
נשאר במצב שבו אני עדיין צריך לחפש אותה, היא החזיקה את היד
שלי ולחשה לי שאני שונה ממה שהייתי אמור להיות ובגלל זה היא כל
כך מעריצה אותי. היא ביטאה את רגשותיה ללא שום חשש, תמיד קנאתי
בה על כך.

לפעמים כשאני נזכר בפנימייה אני ממש מרגיש אותה, את הקירות
האפורים, את הקור ששרר בחדרים. פתאום איזה שיר מחזיר אותי לשם,
הריח של התקופה מכה ואז אני מצטמרר, התחושה של הימים הראשונים
חוזרת ואז שוב אני מרגיש חלש וכל רעש מאחורי מקפיץ אותי.
פיזית הייתי בעל גוף קטן, הייתי רזה, במקום שבו הייתי זה היה
חסרון גדול מאוד, למזלי למדתי לפצות על כך בטירוף, בחוכמה
ובזהירות. לא היה דבר שפחדתי לעשות ודאגתי שכולם ידעו זאת, אם
מישהו היה נטפל אלי הייתי זורק לעברו כסא ללא היסוס ואם עדיין
הוא היה מנסה הייתי מוציא דוקרן מעשה ידי ונותן לו להרגיש
אותו, לא פעם קיבלתי עונשים ממנהל הפנימייה, אבל עונשים אלה
היו נשכחים במהרה ומפנים מקום לחדשים. אך הטירוף לא הספיק, היו
עוד עשרות כמוני, הייתי חייב להיות חכם, ידעתי למי להתחבר ואיך
לגרום לאנשים להגן עלי ותמיד הסתכלתי אחורה. יהיו שיגידו שזו
דרך נוראית לחיות, להסתובב בחשש מתמיד, אך עבורי זו היתה
המציאות ואותו חשש הציל את חיי מספר פעמים.
ידעתי להתחבר לסוויסה שהטיל אימה על כולם. הוא היה הר אדם,
ממדיו החריגים הפכו אותו למנהיג, איש לא העז למרות את פיו. אבל
סוויסה היה טיפש, אני הייתי הכרח עבורו כשם שהוא היה עבורי, כל
אחד מאיתנו לבד היה יכול ליפול. וליפול במקום כזה זה רחוק ממה
שאדם שלא גדל שם יכול בכלל לדמיין, ליפול זה להיות שק חבטות,
להעביר את צלחת האוכל שקיבלת בארוחה לחזקים ממך, לדעוך ואז
לחיות כל החיים עם סיוטים או לא לחיות. ההתאגדות של שאר ילדי
הפנימייה היו חסרונו של סוויסה כשם שכוחו של כל אחד מהם היה
חסרוני, אני דאגתי בעזרת חוכמתי ויכולת הדיבור שלי שהם לא יפנו
נגדינו והוא חיפה עלינו בכוחו.    

בגיל 12 הגעתי לפנימייה ובמקום כזה הדבר הראשון שמשתנה אצלך
הוא המבט. העיניים נהיות קשוחות, מאיימות. החולשה נחבאת עמוק
בתוך הגוף, במקום שאין סיכוי שאיש יראה אותה, לעולם לא תתגלה
דמעה לאוויר הקר של הפנימייה, רק בלילה, רק כשאין ברירה.

בהתחלה הייתי בוכה בלילות. אחרי כיבוי אורות כולם היו נכנסים
למיטות ועד שאתה מתרגל למקום, עד כמה שאפשר להתרגל, זה הזמן
הנורא ביותר. השקט שמשתרר בחדר, החושך, הפחדים, כל אלה שולטים
במחשבות. חוסר האונים, לפעמים הייתי מקלל את החיים שהביאו אותי
לאותו מקום, לעתים הייתי מתפלל למוות שיגיע. ואז, בתוך החושך
הקר, גוש של דמעות היה מצטבר בגרוני, חונק, טעמו מלוח כמוות
ומייד גם העיניים החלו נוזלות. כל לילה שכבתי במיטה עם המחשבות
הנוראיות ובכיתי, השתדלתי לא להרעיש שלא ישמעו, ובאמת גם מי
ששמע חשב שזהו עוד עכבר טורדני או מיטה חורקת. וככל שהתרגלתי
למקום, כך החבאתי את דמעותי, עד אשר הפסקתי לבכות לחלוטין. מאז
לא בכיתי. העיניים שלי התמלאו קשיחות ולא היה עוד זכר לרגשות.
לא עבר זמן והצלחתי ליצור מאוסף העבריינים שהתקבץ מסביבי חבורה
אחת. ככל שגדלנו כוחו של סוויסה היה פחות משמעותי כי כולנו
התחזקנו, לא הייתי עוד אותו זאטוט חסר אונים, המצב הבשיל
להפיכתי למנהיג של הפנימייה.

כל סיפור נגמר במוות. אם לא אז הסיפור לא גמור, זוהי רק תמונת
מצב רגעית, הכל יכול להשתנות. רק כשכל הגיבורים נפטרים הסוף
הוא אמיתי, מוחלט. לפחות בחיי, אצלי המוות הוא עניין שבשגרה.

מאחר שהייתי חלש, תמיד היה לי יותר קל להתחבר לחלשים, הבנתי
לליבם ורציתי לעזור להם בכל דרך אפשרית. הייתי שונה מרוב ילדי
הפנימייה, אני לא האמנתי בפשע, היה לי את הדחף לעזור ולתרום,
האמנתי שאפשר ליצור חברה טובה והייתי מוכן להלחם עבור זה. אך
באותו מקום שבו הייתי לא היתה לי ברירה, לו הייתי פונה לכיוון
אחר הייתי נופל. אבל השתדלתי לעשות את מה שיכולתי עבור אלה
שמזלם לא האיר להם פנים ושלא הצליחו לנצל את יתרונותיהם. אריאל
היה אחד כזה.
הוא נכנס לפנימייה בגיל 15, הוריו נהרגו בתאונת דרכים ולא היה
איש שיטפל בו. כמוהו היו רבים, ילדים מסכנים שהגיעו בעקבות
מוות של הורים והם רובם גמרו ברחוב, הוא לא היה רגיל למקום כזה
והוא הגיע בגיל די מאוחר. הוא היה טרף קל לילדים האחרים, אלמלא
הייתי מוצא בעיניו את מה שכל כך חסר לי. הוא היה חדש בפנימייה
ועדיין היה ניצוץ של רגש בעיניו, ניצוץ שנתן לי הרגשה טובה.
ביום הראשון שלו בפנימייה הוא ישב על כיסא במועדון, כך היה
נקרא החדר שבו היינו יושבים במשך היום, היו בו כל מיני שלטים
על הקירות שהמדריכים הכינו והיו שולחנות מעץ כמו בכיתה וכשרק
הגעתי למקום גם היתה טלוויזיה שחור לבן, אבל היא התקלקלה ולא
הביאו אחרת במקום, אבל זה לא ממש הפריע לנו, בכל מקרה היו
חסרים לנו המון דברים. אריאל ישב לבד והביט לרצפה, הוא לא העז
להרים את מבטו, כל הילדים ישבו ובחנו אותו, מתחרים מי ישלוט
בו. מוטי היה הראשון שניסה להתקרב אליו, ידעתי שזה הזמן להגן
עליו, פקדתי על מוטי לעצור, הלכתי והתיישבתי ליד אריאל.
עשיתי דבר מסוכן, דווקא כשאתה מגיע לפסגה אתה צריך להזהר יותר
מתמיד, כי כולם מלמטה מנסים לעקוף אותך, אבל לא יכולתי לשלוט
בזה. ההגנה על אריאל היתה יכולה להתפס כחולשה, קיוויתי שהם לא
יראו את זה כך. אבל אריאל לא ממש התלהב מהמחווה, אולי הוא לא
הבין את המקום שאליו הגיע, ואולי אני נראתי כמוהם. אחרי 3 שנים
במקום אפילו אני התחלתי לשכוח שאני שונה. אחרי זה הוא שמח שיש
לו עם מי לדבר, הוא כל הזמן סיפר על החלום שלו לברוח ולמצוא
עבודה, את החיים הוא בטוח לא הבין, למזלו היה לו אותי שיעזור
לו להשתלב, אחרת הוא באמת היה בורח ולא חסרים כל מיני יתומים
שגמרו בבתים נטושים כשלצידם זרוק מזרק מטונף.

הרגל, התמכרות. כמעט בכל פעם אני צונח. תמיד יש עוד משהו שמפר
את שפיותי.
להרגיש את העיניים הכחולות, המלאות, מתבוננות באהבה. להביט
חזרה, לשקוע בתוך העיניים, לראות את החיוך היפה בעולם, לחבק,
להרגיש אותה, ללטף את עורה החלק. לנשק את צווארה ולהריח אותה,
לשאוף לתוכך את האוויר שלה. לאחוז בה חזק, בכל הכוח, לא לתת לה
ללכת. להביט לתוך עיניה ולדעת שגם היא מביטה. גם היא.  

גיא היה אחד הוותיקים בפנימייה. אף אחד לא זוכר מאיזה גיל הוא
שם, גם הוא לא. אבל כל אחד ששאלנו נשבע שכשהוא נכנס גיא כבר
היה שם. איכשהו גיא היה נראה תמיד הכי יציב. אולי למי שלא מכיר
משהו אחר אז המקום יכול להיות בסדר. בשלב מסוים זה היה נראה
כאילו לכולנו בסדר, אבל כל אחד מאיתנו הרגיש שהשני עושה הצגה,
אף פעם לא דיברנו על כך. אבל גיא, הוא באמת היה נראה בסדר. ועם
זאת למתבונן מהצד הוא היה נראה מוזר ביותר. ואולי הוא היה נראה
כך רק בשל בדידותו וחוסר יכולתו לתקשר, לפחות עד שאריאל התחיל
לדבר איתו. גיא תמיד היה יושב במרחק קבוע מכולם. הוא אף פעם לא
היה מתקרב ואיש גם לא התקרב אליו. גיא היה גבוה וחזק, זו היתה
עוד אחת מהסיבות שהוא הצליח לשרוד. אבל לפי דעתי הסיבה העיקרית
שהניחו לו היתה שכולם התרגלו לכך שהוא ברקע, הוא היה כמו
קישוט, פסל או סתם עץ. הוא היה שם ברקע עוד לפני כולם והוא לא
איים על אף אחד.
את אריאל זה סיקרן, אולי בגלל שהוא היה חדש ועדיין היו לו
רגשות ואולי הוא היה ממש שונה. לאריאל היה נוח כי מעמדם היה
שווה, הוא לא היה צריך לפחד ממנו.

אתה יכול להיות חלש ואתה יכול להיות חזק. אין לדברים האלה
משמעות. הכל מסתכם במה אתה מוכן לעשות. אם אתה עומד על צוק
ומישהו שואל אותך אם יש לך אומץ לקפוץ. אתה יכול לנסות להתחמק
ואז כולם ידעו שאתה לא מסוגל. אתה יכול להגיד שיש לך אומץ, ואז
מספיק שאחד מהם יתקרב והם ידעו את האמת בגלל שאתה בטוח תברח
מהמקום, אם יכולת לקפוץ היית כבר עושה זאת. ואתה יכול לא לענות
ופשוט לקפוץ. אז אף אחד לא יעיז להתקרב אליך בתקווה שתצא מזה
בחיים. אפשר לומר שכל שנות התבגרותי התנהלו על צוק ותמיד קפצתי
ללא שום היסוס. למזלי שרדתי.

בפעם הראשונה שראיתי אותה הרגשתי את סוד היקום.
היא נשענה על הגדר וחיכתה לאוטובוס, אני ישבתי על שפת המדרכה
שקוע במחשבותי. המון דברים הטרידו אותי, העיקרי שבהם היה סוף
הדרך שהתחילה באותה תחנת אוטובוס, ליד הפנימייה. החלטתי לנסוע
לבקר את הורי. בהתחלה  הם היו מבקרים פעם בחודש, הייתי סופר את
הימים עד למפגש, ממתין להם, מחכה לקבל חיבוק, קצת חום. בלילות
הקשים הייתי מאשים אותם ומאחל להם לפגוש במוות ובימים הייתי
מחכה להם בקוצר רוח. אחרי כל ביקור העיניים שלי איבדו עוד קצת
מהרגישות המעטה שנותרה בהם. הביקורים היו נערכים בימי שבת, כל
שבת רביעית הם באו. הגיע עוד שבת וחיכיתי להם במועדון, אבל הם
לא הופיעו, חשבתי שאולי התבלבלתי בספירת השבתות, למרות שהקדשתי
הרבה זמן לספירה, לא היה לי הסבר אחר. עבר עוד שבוע והם עדיין
לא הגיעו. הם פשוט הפסיקו לבקר ומאז נותק הקשר שלי איתם. ואז
החלטתי לבקר אותם, הייתי מספיק בוגר בשביל להבין שהם לא נטשו
אותי, לא היה להם יותר כסף להוציא על הביקורים האלה. עדיין לא
סלחתי להם, אבל רציתי לפטור אותם מרגשי המצפון שתיארתי לעצמי
שהם חווים. "אתה רוצה שאני אבוא איתך?" אריאל שאל וגיא גם הציע
את עצמו בהנהון ראש, סירבתי להצעתם התומכת. עבורי זה היה מסע
שהייתי חייב לעשות לבד. מסע לתוך עצמי. ביקור שיוכיח את הדרך
שעברתי מהיום שהגעתי לאותו מקום. אולי זה היה רק חצי מהדרך,
אבל החצי הקשה.
היא תפסה את תשומת לבי רק אחרי שהיא צעקה לבחור שעמד לידה
שיעזוב אותה. הוא מצידו לא ייחס כל רצינות לצעקותיה וניסה
לתפוס את ידה, בלי לחשוב כלל קפצתי ממקומי והרחקתי אותו ממנה,
הוא ניסה לדחוף אותי חזרה אבל אחרי שהוא קיבל את אגרופי בפניו
הוא הבין שעדיף לו לסגת.
בדיוק אז הגיע האוטובוס, היא רעדה בכל הגוף, ניסיתי להרגיע
אותה אבל המילים שלי עברו דרכה. היא שילמה לנהג והלכה לסוף
האוטובוס שם היא התיישבה במושב האחרון, אני התיישבתי לידה. אני
אשקר אם אומר שלא היה זה יופייה שריתק אותי, אבל היה עוד משהו,
חזק יותר. אתה פוגש נערות יפות אלפי פעמים ולא תמיד אתה אוזר
את האומץ לדבר איתן, לעתים נדירות אתה בכלל לא חושב על האומץ,
מתיישב לידה בטבעיות, מביט על עיניה האדומות, חושב לעצמך שהיא
ממש יפה כך, הסומק האדום ללחייה מוסיף למראה התמים וזה מושך
אותך.
"תודה שעזרת לי" היא אמרה. היא לא הודתה לי עד אותו הרגע, אז
חשבתי שהיא קצת ריחפה בעקבות המאורעות והיא התעשתה רק כשהיא
התיישבה באוטובוס. מהר מאוד גיליתי שדי טעיתי. "בבקשה" אמרתי
וחייכתי במבוכה, היא חייכה חזרה, בינתיים חיוך עצוב. "אז מה
ההוא רצה ממך?" שאלתי בסקרנות, "אתה באמת רוצה לדעת?" היא שאלה
בנימוס "תלוי אם את רוצה לספר" עניתי, "אבל זה ארוך" "זו נסיעה
ארוכה" "טוב, אבל קודם אני צריכה להכיר אותך, אתה הרי לא מצפה
שאשפוך בפני זר את קורות חיי" היא החלה להשתעשע, אני בכלל
שכחתי את כל מה שהטריד אותי עוד לפני אותה תקרית. "מה את רוצה
לדעת?" "מי אתה?" "אני שומר הראש שלך, מהיום ועד עולם" "אז
מצפים לך חיים קשים" היא אמרה בחיוך, שהתעקם קצת כאשר היא
הבינה את משמעות דבריה. "אני רגיל לקשה" מהר הגבתי כדי שלא
תזכר בדבר שהטריד אותה, אבל זה כבר היה מאוחר, היא שוב התכנסה
בתוך עצמה. "אז לאן את נוסעת?" שאלתי אותה, ממש הציק לי הכאב
שלה וניסיתי להקל עליה "אני לא יודעת" היא אמרה ועל פניה נפרשו
סימני בלבול "את מוזמנת להצטרף אלי" "לאן אתה נוסע?" חיכיתי
לרגע שבו יזדמן לי לפרוש בפניה את קורותיי, מסע אל חיי שבו
אולי אצליח להשכיח ממנה את חייה. ואכן סיפרתי לה את עיקרי עברי
בנקודות כרונולוגיות מהיום שהגעתי אל הפנימייה ועד אותו היום
שבו פגשתי בה, מכאן ואילך זוהי דרך חדשה, משותפת, ששנינו נכתוב
וההיסטוריה תספר, לא אני. איש זקן נכנס לאוטובוס, עקבתי אחר
תנועותיו כשהוא הלך במטרה למצוא כיסא ריק, גופו היה חסר יציבות
לחלוטין והוא הטלטל עם כל מהמורה שהאוטובוס ספג בדרך, קמתי
במהירות ממושבי והצעתי לו להתיישב. הנופים החלו להראות מוכרים,
לאחר שנים של גלות מנופים אלו אני שוב חוזר, החלה להשתלט עלי
אותה התרגשות ישנה שכבר שכחתי, אז כשהייתי ילד וחיכיתי לביקור
החודשי של הוריי. "את רוצה לבוא איתי?" שאלתי, היא היססה
וניסתה לבחון את האפשרויות העומדות בפניה, התקרבנו לתחנה שבה
היינו אמורים לרדת, היא עדיין לא הצליחה להחליט, האוטובוס עצר,
תפסתי את ידה בידי והובלתי אותה החוצה, היא חייכה, היה לה הרבה
יותר קל כך.

משהו בחיים שלי, בדרך שעברתי גרם לי להאמין בגורל. בהתרחשות
מכוונת של דברים שמובילים למשהו אחר, שהיה אמור להתרחש.
הפנימייה היתה בית הספר שלי למנהיגות ולהבנת הצד החלש. אם לא
הפנימייה לא הייתי מכיר אותה. דווקא החיים הקשים הם אלו
שנותנים לי הרגשה שיש דרך שבה אני הולך, אולי בגלל שבמקום הכי
קשה, בביוב, מצאתי פנינים.

ללכת את המרחק מתחנת האוטובוס ועד בית הורי לוקח רבע שעה, הם
גרים בדירה רעועה בדרום תל אביב. אני זוכר את ההליכות האלה
מהשוק הביתה בימי שישי, הדרך היתה נראת לי טבעית ולא הבטתי בה,
רק חיכיתי להגיע כבר הביתה, היא נתפסה עבורי כדבר שצריך לעבור
כדי להגיע לשכונה, כדי להגיע לחברים שעמם הייתי נוהג לשחק
ברחוב.
אחרי שירדנו מהאוטובוס עשינו את הדרך בשתיקה, מיד כשהאוטובוס
נסע החשש החל למלא אותי, פחדתי מאותו מפגש, משקלן של שנים לחץ
אותי אל האדמה. הבטתי אל הרחוב, פסענו דרך הסמטאות הצרות,
בחנתי את הבניינים בפרוטרוט, עיטורים קישטו את מרפסות האבן
העתיקות, מגן דוד מאויר במרכזו של כל בית, הגימורים והקישוטים
משכו אותי והעניקו אווירה קסומה, המשכנו ללכת והמשכתי לשקוע
בהליכה ובנוף, בדרך עברנו מספר בניינים ששופצו בסגנון עתיק והם
השתלבו בטבעיות למרות החידוש, הרגשתי שאני מרחף, שכחתי מהיכן
באתי, שכחתי את הפנימייה, ולא זכרתי לאן אני הולך, המפגש עם
הוריי נשכח ממני לחלוטין. זכרונותי התרוקנו כמעשה כשפים ורק
ההליכה והמקום היו קיימים באותם רגעים. ריח בישולים עמד
באוויר, דרך חלונות פתוחים הצצתי לתוך חיי אנשים ויכולתי לטעום
את חייהם, סבתא מבוגרת עמדה במטבח ובישלה למשפחה. כך המשכתי את
המסע המדהים שהשתלט עלי עד אשר הגענו לבית הורי.
דפקתי על דלת הבית, שקט השתרר בחדר המדרגות, הזמן כאילו נמתח
ולבי הלם בחוזקה, לא ידעתי למה לצפות. עברו מספר שניות עד אשר
נשמע רעש מצדו השני של הדלת, באותן שניות הרגשתי דאגה שאולי הם
כבר לא גרים באותה דירה ותוך שניות הרגשתי התהפכה ופחדתי
מהמפגש ואז סיבוב המפתח גאל אותי ממחשבותיי. הדלת נפתחה ואמי
עמדה מולי, פניה הלבינו והיא לא ידעה איך לנהוג, רציתי לקפוץ
עליה ולחבק, אך לא ידעתי אם זה בסדר, השקט הגביר את המבוכה.
היא שלחה את ידה לעברי ונרתעתי לאחור, הבטתי על בגדיה הבלויים
והיה קשה לי להתחבר לזה. בשנים שעברו מאז ראיתי אותה לאחרונה
שיניתי את העובדות בדימיוני, האמנתי שהיא גברת מהודרת, היה לי
יותר נוח כך, ועכשיו המציאות טופחת על פני. ואז היא שוב שלחה
את ידה, והפעם נכנעתי, לא התנגדתי, היא משכה אותי אליה וחיבקה
בכוח, יכולתי להרגיש את צערה על כך שהחיים נעו במסלול הזה. זה
היה כיף להרגיש את החיבוק החם, אך לא הצלחתי להשתחרר, עשיתי מה
שבן שלא ראה את הוריו מספר שנים אמור לעשות, אך לא חשפתי
רגשות, הפנימייה עדיין לא נשכחה מזכרוני.
לאחר טקס קבלת הפנים שקיבלתי מאמי הכרתי לה את הבחורה שהבאתי
איתי "אמא, תכירי את" היא לא נתנה לי לסיים את המשפט והיא קפצה
"ענת" לפתע הבנתי שכלל לא שאלתי אותה לשמה, זה לא היה חשוב
עבורנו, מהרגע שבו נפגשנו התמקדנו באנשים ולא בשמות. ואז אמי
שלחה אותי לחדר שלה ושל אבי. כשנכנסתי ראיתי אותו שוכב על
המיטה,  פניו חיוורות וגופו דקיק כגפרור, לא הבנתי מה קרה לאבי
שהיה מתהלך בשוק וגבו זקוף, לא הבנתי איך הוא נחלש כך. הוא
התעורר כשהתקרבתי אליו וחיוך עצוב נמתח על שפתיו, בקול שקט הוא
ביקש ממנו להתקרב. כרעתי לעברו ומיד הוא החל לספר לי את הסיפור
על הרצל ללא כל דיחוי, כאילו התכונן יומם וליל במשך השנים
האחרונות לאותו מפגש עם בנו, כאילו ידע שאבוא, ברר בקפידה את
הדרך להסביר את עצמו עד שניסח לבסוף את אותה עלילה שנכפתה עלי
באותו מפגש ראשוני עם אבי. הרצל גדל בשכונת עוני, הוריו היו
אנשים עניים ביותר, הם היו חסרי השכלה ולא היה להם את האמצעים
לשנות זאת. חלק גדול מתושבי השכונה נסחפו לפשע על מנת לפרנס את
משפחתם, מאחר והיה כמעט בלתי אפשרי להתקיים מהעבודות הרגילות
שהוצעו לאנשי המעמד הנמוך, אך לא הוריו שהיו אנשים הגונים
שהסתפקו בחום המשפחתי שהם הפיקו למרות הקשיים. כשהרצל הגיע
לגיל 15 הוא החליט לעזוב את הלימודים ולעבוד בכל זמנו הפנוי
כדי להקל על הוריו, אך הם התנגדו, הם רצו שהוא יצליח לקבל את
ההשכלה שהם לא קיבלו ועל ידי כך לקטוע את המעגל האכזר של
העוני. כל מאמציהם לא צלחו ובנם עזב את בית ספרו והחל לעבוד
כפועל אצל אחד הקבלנים הגדולים של אותה תקופה. בתם של השכנים
הבחינה בהעדרות של הרצל מבית הספר, הוא מצא חן בעיניה והיא
דאגה לו, אך צניעותה מנעה ממנה לגשת אליו. באחד הלילות בשעה
מאוחרת בדרך חזרה לביתו מהעבודה הם נפגשו בחדר המדרגות, הוא
הסביר מדוע עזב את הלימודים, היא חשה רחמים אליו ובעיקר
הזדהות, גם היא עמדה בהתלבטות קורעת הלב בין עבודה ללימודים.
הם קבעו למחרת, הרצל נפל בקסמיה, היא העניקה לו חום ותמיכה.
באחד הימים הגיעה לביקור באחד מאתרי הבנייה שבו עבדו בת הקבלן,
היא היתה מהממת והיה לה את כל מה שהיה צריך כדי לשרוך אחריה
נערים רבים. אך הרצל היה אדיש כלפיה, היה לו את מה שרצה בביתו,
אחרי שנתיים של חברות עם שכנתו גלית הוא רק היה מאוהב בה יותר.
דווקא אדישות זו היא שגרמה לבת הקבלן לרצות בו יותר והיא חיזרה
אחריו. היא דרשה מאביה להעביר את הרצל לתפקיד ניהולי בחברה
והוא נענה. להרצל לא היה מושג שזוהי מזימה של בת הקבלן, הוא לא
חשד בדבר עד שהיא הזמינה אותו לצאת איתה, הוא סרב. לא רבים
הגברים שהיו מסרבים לה וזה מה שהיא חיפשה. היא התיישבה לפניו
והציעה לו את ההצעה העסקית הטובה ביותר שהוא ייתקל בה בחייו -
חתונה. היא היתה בחורה מהממת שכל גבר היה חולם עליה ובנוסף היה
לה כסף רב, הרצל ידע שאם יסרב הוא גוזר את גורלו לעבודות
פיזיות ואם לא יעמוד לו כוחו הוא ימצא את עצמו מובטל ללא יכולת
לפרנס את משפחתו. אך הוא לא יכל לשכוח את גלית, שוב היה עליו
לבחור, הוא בחר באהבתו לגלית. בת הקבלן נפגעה מהסירוב והבינה
שלא תוכל לקנות את ליבו, הוא סיפרה לאביה שהוא ניסה לכפות את
עצמו עליה, הקבלן פיטר את הרצל מהעבודה וביקש מכל חבריו רבי
העוצמה לא לקבל את הרצל לעבודה. איש לא הסכים להעסיק את הרצל,
בלית ברירה הוא עבד עבור פרוטות במקומות שידו הארוכה של הקבלן
לא הגיעה אליהם, אך מקומות אלו לא היו יכולים לשלם משכורת
מינימלית. הוא נשא את גלית לאישה והבטיח לעצמו להוליד רק ילד
אחד, רק שיהיה מישהו שיישא את שמו כדי שחייו לא יהיו לשווא. אך
לא יותר מילד, מאחר ולא היה ביכולתו לגדל ילדים עם משכורתו
האפסית.
אבי הפסיק את סיפורו והשתעל, אותות עייפות מחיים ארוכים וקשים
ניכרו בכל תנועה שלו "אני הוא אותו הרצל ואתה בני יחידי" הוא
לחש בהתרגשות. מעטה הקשיחות שלי כמעט ונפרץ, אך רק סדק הופיע
בו ולא יותר, חיבקתי אותו ולחשתי לו שאני סולח ואשא בגאווה את
שמו. אותם רגעים היו האחרונים בחייו, כאילו רק חיכה לשמוע את
סליחתי וכעת הוא בורח מהחיים האלו לאותו מקום שכה רצה להגיע
אליו, אותו מקום שקט חסר דאגות. אבי נפטר באותו היום, למזלי
הספקתי לראות אותו לפני מותו בפעם האחרונה, זה היה יכול להיות
נוראי אם הוא היה מת לפני שהספקתי לסלוח לו. מאותו החדר שבו
אבי נפטר לקחתי רק את הסיפור על הרצל, שילווה אותי עד מותי.
אני וענת נשארנו למשך כל השבעה לצד אימי. הקשר שלי עם אמי לא
פרח, אך הוא היה סביר. הרגשתי שהיא גם מחכה למוות שייקח אותה,
היא לא היתה מסוגלת לתפקד ללא אבי, כעת לא היה מי שיישא איתה
את רגשות האשם. היא כאילו נפרדה ממני בעודה בחיים, ואני שיתפתי
פעולה כדי לגאול אותה, לא רציתי להקשות. אך עם ענת הכל היה
מושלם. פעם ראשונה בחיי שבאמת היה לי טוב, קיוויתי שזהו לא
חלום שפתאום אתעורר ממנו. כל הזמן הרגשתי שמשהו ייקרה, בלב
ידעתי שזה בגלל חיי הקשים והדחקתי את ההרגשה הזו.
לאחר שהשבוע נגמר חזרתי לפנימייה וענת חזרה למושב, הוא היה ממש
קרוב לפנימייה. כל כך הרבה שנים גרנו אחד ליד השני ולא נתקלנו
זה בזו, כאילו העולם חיכה לרגע הנכון שניפגש. זו היתה שנתי
האחרונה בפנימייה ואת רובה ביליתי בחדר של ענת.  

ואז עברנו לגור ביחד.
מגיל 12 הייתי מוקף בחברים מהפנימייה, ואז בפעם הראשונה הייתי
בלעדיהם. מוזר, מפחיד, שונה ובעיקר משוחרר. כל יום הרגשתי איך
אני מוריד מעלי עוד מסיכה, לאט לאט מפסיק להתגונן, הופך להיות
אמיתי. והיא היתה לידי לאורך כל הדרך, עודדה ותמכה, זירזה את
התהליך. גרמה לו להתרחש.
הייתי מוצא את עצמי יוצא מהמקלחת ועומד מול המראה טיפה ניחוח,
קצת פחות קשוח, נותן קצת לגב להתכופף. בלילות היינו מדברים על
רגשות, התחלתי לספר על הפחדים שלי, על הימים הראשונים
בפנימייה. אפילו סיפרתי לה איך קיוויתי שההורים שלי ימותו. לא
הסתרתי ממנה כלום. והיא סיפרה לי על החבר שלה לשעבר, שהיה
מטריד אותה ולא הצליח להבין שזה נגמר. היא פחדה לפגוש אותו אך
היא לא ראתה אותו מאז שהברחתי אותו באותו היום שבו נפגשנו.
באחד הימים החלטתי להפסיק לעשן, לעולם לא האמנתי שאצליח להתגבר
על ההרגל הנוראי הזה, אבל ידעתי שאם אצליח זה רק כשהיא לידי
ונלחמתי בזה כל יום, וכל יום ניצחתי את זה. מצאתי לי סם
אחר- אהבה.

הסיגריות היו עבורי דרך להתמודד עם העולם. כשהייתי נזכר בהורי
הייתי יוצא החוצה ויושב בחצר ומעשן, מתבודד. שואף לריאותיי עשן
שנותן לי כוח לא להשבר, להחזיק עוד קצת זמן. כשהפסקתי זה היה
כאילו צעקתי לעולם שאני מוכן להתמודד איתו בעצמי, שאני כבר
מספיק חזק. אבל זה היה רק כאילו, כי זה רק בזכותה, בזכות הכוח
שהיא נתנה לי.

עברו שלוש שנים מאז שנפגשנו, כמעט שנתיים מאז שעברנו לגור
ביחד. ידעתי שהיא האישה שאני רוצה לחיות עימה את סוף חיי. נשמע
כמו קלישאה, אבל משהו בפנים אמר לי שהיא האחת שנבראה עבורי,
ידעתי את זה אפילו עוד לפני שנפגשנו, לא היה לי ספק שאת השנה
השלישית להכרות שלנו נחגוג בחתונה. בחרתי במיוחד ביום השנה
שלנו לערוך את החתונה כי עבורי זה היום החשוב ביותר. זהו חג
המולד שלי.  
נפגשנו בקיץ והחלטתי לבקש את ידה באביב, לא הכרנו יותר מידי
אנשים כך שלא היינו צריכים זמן רב לתכנן את החתונה. זה היה
נראה לי בדיוק מתאים, מה גם שעל שנינו זו העונה האהובה ביותר.
לקחתי אותה לפקניק שם היא הסכימה להיות לי לאישה.
יום למחרת היא לקחה חופש כדי לספר לחברותיה על החתונה, אני
חזרתי מהעבודה בערב. יצאתי מהמכונית ומפתח הבניין שבו גרנו יצא
איש מוכר, לקח לי זמן להבין מאיפה אני מכיר אותו ורק כשהייתי
מספר מדרגות מהקומה של הדירה שלנו נזכרתי שהוא אותו חבר לשעבר
של ענת שהברחתי ביום שבו הכרנו, הדלת של הדירה היתה פתוחה,
הרגשתי רעד מוזר בלב, מהר רצתי לדירה וראיתי אותה שוכבת על
רצפת הסלון, בתוך שלולית דם. צעקתי בקולי קולות, חיבקתי את
גופתה, השכנים רצו לדירתנו, לדירתי ותפסו אותי, נפלתי על
הרצפה, לא יכולתי להאמין, לא הצלחתי לעכל. חושך.

יש משהו קסום באביב, הרוח הנעימה שמלטפת, הפריחה, הרגשה של
כיף. הימים נהיים יותר ארוכים והכל נצבע בירוק. אבל מאותו אביב
הקסם אבד, לעולם לא אהיה ילד שמריח את הקיץ מתקרב ומחייך,
לעולם לא. באותו אביב היינו אמורים לחגוג שלוש שנים במסיבה הכי
גדולה שאפשר, בחתונה, אבל הגורל רצה אחרת.

בהלוויה היו הרבה אנשים שחוץ מהמשפחה שלה לא הכרתי אף אחד מהם.
לא הייתי בטוח אם היא היתה רוצה שהם יבואו, אבל לא ממש היה לי
אכפת מזה. אף אחד מהפנימייה לא בא, לא הודעתי להם, רציתי להיות
לבד ולא במרכז. כשהכניסו את הגופה שלה לקבר משהו בי נצבט,
הרגשתי איך החיים נגזלו ממני, התמונה של הרצל כמו שתמיד
דימיינתי אותו, עני אבל מאושר התחלף באבי, איש זקן שמרגיש אשם
על נטישת בנו, חלש ושבור. הרגשתי שוב שמשהו במעטה החיצוני שלי
נסדק, רציתי לבכות, אבל לא הצלחתי, משהו עצר את הכל בפנים.
הסתובבתי והלכתי, לא יכולתי להשאר שם עוד. לא יכולתי.

בערך חצי שנה אחרי שענת מתה, שנתיים אחרי שהפסקתי לעשן, פגשתי
את אריאל וגיא. מאז המוות של ענת לא חייכתי יותר מידי וגם אם
כן, זה היה מזויף, כאילו לבשתי מעלי שוב את הקשיחות. אחרי
השבעה חזרתי לעבוד, הייתי צריך את השגרה. אבל הימים נראו לי
ארוכים ומתישים, מגעילים. גם כשהימים נגמרו לא היה לי לאן
לחזור, הרגשתי בודד בבית והתגעגעתי אליה. הפגישה עם אריאל וגיא
לא הועילה יותר מידי. דיברתי בעצב והעלנו זכרונות מהפנימייה,
קצת רציתי לחזור לשם. מאוד רציתי לחזור לשנה האחרונה, אל החדר
של ענת.
בדרך הביתה עצרתי בקיוסק וקניתי סיגריות, בלי שום תכנון,
בהחלטה רגעית שהתבשלה לאורך כל היום, בעצם החלטתי ביום שענת
מתה. אחרי זה נסעתי למקום שבו עשינו את הפיקניק כשהצעתי לה
נישואים. ישבתי על הדשא. הסתיו היה כל כך שונה מהאביב, הכל היה
הפוך. הדלקתי סיגריה ושאפתי את העשן לריאות. לפתע התחלתי
לבכות, זרם של דמעות זרם מעיניי והתחזק, כל המעצורים נפתחו.
הסדקים מוטטו את מעטה הקשיחות. מאז גיל 12 כשרק הגעתי לפנימייה
לא בכיתי, אבל עכשיו הייתי כל כך עצוב, זכרונות שלי ושל ענת
ריצדו במהירות מול עיניי, זכרונות שלי יושב ומעשן בחצר, מתגעגע
להורי שלא באים לבקר. פעם ראשונה מאז הילדות שהרשתי לעצמי
להשתחרר. ישבתי שם זמן רב וחיכיתי בוכה שאולי פתאום היא תחזור.
הרגשתי שכל רגע היא תגיח מבעד העצים, תתיישב לידי ונמשיך לתכנן
את החתונה, כאילו כלום לא קרה. המשכתי לחכות עד שלבסוף קמתי
ונכנסתי לאוטו. שלחתי עוד מבט אחד לעבר שורת העצים, לרגע היה
נדמה לי שאחד העצים זו היא, אבל הכרתי אותה מספיק בשביל לדעת
שלא. זרקתי את קופסת הסיגריות על הרצפה, סגרתי את הדלת ונסעתי
משם.