בצידי הדרך המתעקלת, הלבינו הרדופים בשיא פריחתם. כמדי בוקר,
נסע שם מארקו בעגלתו הישנה, בדרכו אל השוק, להוביל תוצרתו
למכירה.
בפיתולה השני של הדרך הסלולה, היא מגיעה קרוב מאד לנהר. בצד
הגדה הימנית, ישבה אליענה ליד כביסתה וחיכתה. המים הגיעו
לברכיה וחצאיתה השחורה צפה מסביבה.
"האלמנה השחורה", חשב מארקו והצליף בשוטו באוויר לברכת שלום.
הוא לא התעכב ומדקרת-כאב חלפה בלבה של אליענה. אך עד מהרה,
הומר כאבה בזעם אין-אונים ומשאלת נקמה.
אלוהיה הפרטי של אליענה, היה אל כל-יכול, נוקם ונוטר על
עוונות. כל מר-נפשה הקמאית פרץ החוצה בשיח סוער עימו, עד שפרקה
משא זעמה וענותה ויכלה שוב לנשום לרווחה, בחזה הכבד, המתפרץ
ממחשופי חולצות כותנה ולחייה התפוחות הוורידו בשמחת נעורים
מתחדשים.

המפגש בין מארקו ואליענה לא היה תמים מצידו. למעשה, השתעשע לו
במשחקי חיזור-לא-חיזור, עם רוב נשות הכפר, פנויות כלא-פנויות,
מצעירות  מאד ועד קשישות, ללא אבחנה כמעט.
אבל במקום אחד, הייתה פגיעתו רעה, אם לא קטלנית - אצל הרווקה
הזקנה, מא-אאורה, זו שגחלים לוחשות תחת שמלתה.
מאז שנתה השלושים, נאכלה מא-אאורה באשה, רזתה ונשדפה ועתה בגיל
ארבעים וחמש, דהתה וכבתה כמעט כליל, זולת עיניה הבורקות בבערה
שחורה.

מול ביתה של מא-אאורה, בעיקול השלישי של הדרך הסלולה, לאחר
שהנהר פונה באפיקו ונעלם בהרים, בסבך שיחי פרא, חבוי צריפו של
גווארדו המשוגע, שאף פעם לא יוצא מפתח ביתו - ואנשים רחמנים
מביאים לו לשם מזון - אלא עומד ומשקיף כל היום מחלונו ובעיקר
עוקב בעיניו, הפוזלניות קמעא, אחר מא-אאורה, באשר תלך.

אותו בוקר, יצאה מא-אאורה ונעמדה מול עגלתו של מארקו. הסוס
הנבעת הזדקף על שתי רגליו האחוריות וקפא כמי שראה פרצופה של
גורגונה.
וגווארדו המשוגע עקב מהחלון.
מא-אאורה הושיטה ידה ומשכה את מארקו והובילה אותו לתוך ביתה,
אל חשכת חדר השינה שלה.
לשבכת התריס, מבחוץ, הצמיד גווארדו המשוגע פניו, ובכה.

בצהרי היום, לשווא חיכתה אליענה על גדת הנהר, למארקו שיחזור
בדרך הסלולה, מהשוק. הוא לא הופיע. וגם לא בבוקר למחרת.
רק מקץ שבוע, מצאו את הסוס והעגלה באחד הוואדיות ליד הכפר.
אבל מארקו עצמו נעלם כלא-היה.