גם אני רציתי להשמיע קולי ולומר, או יותר נכון, לצייץ, את שיש
לי לומר.
אני קטן וצהוב, בכלוב, ולא מזהב, סתם פלסטיק ורוד, אבל בקרוב
אעבור לכלוב גדול וכחול, ביחד עם בת-זוג שייעדו לי, אחת אפורה
וכבדה.
לאחר שהתעלצה לה בפזיזות מצייצת, בערב הראשון של פגישתנו, מבעד
לסורגי כלובינו הצמודים,  התעטפה ביום המחרת בקדרות מכדרת
נוצות וישבה כל היום על מוט קטן ולבן, בלי לזוז, ואפילו לא
אכלה, חוץ מנקירות פה ושם, בתפוח רקוב ששמו לה.
זו ההשפעה שיש לי על נקבות? - שאלתי עצמי, וכבר לא היה לי שום
חשק לצייץ לה ציוצי חיזור.
ולמה היא כזאת אפורה?
היא מיוחדת, המוכר אמר. אבל אני מעדיף נקבה רגילה, קטנה
וצהבהבה כמוני, ולא דודה גדולה ואפורה בגיל העמידה. (פוי,
תתביישי לך! בגילך?!)
היא רק בת שנה, המוכר אמר. אבל אני בטוח שהיא יותר.
בשבוע שעבר, היא הטילה שתי ביצים, בלי זכר!
מה עלה בדעתה? לאן כבר הפוסט-פמיניזם הזה יכול להוביל אותה?!

בסוף החזירו אותנו לחנות, כי האימא של הילדה שקנתה אותנו, לא
רצתה אותנו.
עוד לא שמו אותנו בכלוב אחד, כי אי אפשר לדעת אם ירצו לקנות
אותנו ביחד או בנפרד.
אני כל כך מקווה שיקנו אותי בנפרד. יש לי סיכויים טובים, כי
אני מצייץ רק כשאני לבד.
"טוויטי נורא אוהב חסה", אומרת המוכרת הקירחת, ונותנת לי עוד
חסה.
אני קצת מאוהב בה. יש לה גומות חן בלחיים, והקרחת שלה מזכירה
לי ראש של ציפור.

יש! הפוסטמה האפורה מתה!

אני נשארתי לחגוג לבדי בחנות. אם כי לפעמים מתגנב ללבי החשש
שאסיים חיי כרווק זקן בכלוב פלסטיק ורוד.