כל בוקר, איך שהיא קמה, מינימום שעה מקלחת. זה מדוד על איזה
שעון שלא תיקחו, אפילו האלו האטומים. שעה מקלחת. בשביל שעה
מקלחת, אתם בטח מבינים, היא צריכה לקום שעה לפני שהיא צריכה
לקום, רק בשביל שהדוד יקום גם הוא. ואז, ככה, שעה שלמה, איזה
שעון שלא תרצו, שהמים נוטפים ממנה. לא שרה. לא חושבת. נוטפת.
זה הרעיון של המקלחת הזו. לנטוף. לא כמו המערה. כמו הבן אדם.
והיא נוטפת. והפורמייקה האדומה, המזעזעת צריך לומר, של הסלון
בוערת בחוץ, והטפטים של החדר שינה מבצבצים, צבע צהוב, על מה
הוא חשב היא לא יודעת, ובפנים, האריכים התכולים מת האלו,
מסובבים אותה סביבם, או אולי היא מסובבת אותם סביבה, ובינתיים,
נוטפת, ונוטפת, וטיק-לו-פאממם, נוטפת עוד יותר. זה לגרש את
הלילה. את כל
הג'יפה. היא שונאת את המילה ג'יפה. אבל היא יודעת שזה ג'יפה.
ג'יפה ג'יפה ג'יפה. אפילו הצליל של ג'יפה ג'יפה. כאילו שזה
במיוחד ככה. ג'יפה ג'יפה יאם פמפוני. אחר כך היא הולכת לעבוד.
אחר כך היא חוזרת. ג'יפה ג'יפה ג'יפה. עוד מקלחת. על השעון.
לנטוף כאילו המחר הוא היום
והיום כבר קבור באתמול. מיטה. ג'יפה ג'יפה ג'יפה.
קמה שעה לפני שהיא צריכה לקום.

קוראים לו ששון החתיך. הדבר היחיד שדופק אותו בחיים זה השם, מי
מסתובב היום עם שם כמו ששון, אבל ששון אומר שזה קטע עדתי, שהוא
לא ישנה לא משנה מה, שכל החבר'ה בקריית ים יעלו על בריקדות
וימצצו לשטן את הזין המכוער שלו, אני, הוא אומר, את השם הזה,
לא מחליף, גם אם מדונה, בכבודה וגיא ריצ'י שלה, יבקשו. בכל
אופן, ששון החתיך קם כל בוקר, עושה 50 שכיבות שמיכה, ככה,
מפמפם את החזה, שם חולצה אלגנטית, שם מכנס אלגנטי עוד יותר,
בכלל, הבן אדם הוא אלגנט אחד מהלך, מסוג האנשים שמשחקים כדורסל
בלי להזיע, מסוג האנשים שמקבלים כל דבר בלי להתאמץ, מסוג
האנשים שאפילו לא מסתכלים כשיש תאונה על הכביש כי זה הורס את
הג'יל בשיער, הצעקות האלו. ואחרי כל הטטרם של הבוקר, נכנס
הבחור למזדה לנטיס האלגנטית שלו, מנקה אותה כל שבוע ביד, שם
כלב מפגר
שקופץ לו על הדש והבורד שלו נקי כמו אתם לא יודעים מה, ונוסע
לעבודה. מנהל עבודה במוני-המוסך-שלך. שם מפגר. מוסך עוד יותר.
אחר כך חוזר הבייתה, חדר כושר, טלביזיה, הניו-יורק-טיימס, כן,
הא, הצליח לעבוד עליכם לרגע, רואה קצת ערוץ 2 ופעם בשלושה ימים
גם מביא ביד על קלטות ישנות של יונית לוי. בטרום בכורה. קוראים
לו ששון החתיך, והוא מתקלח פעמיים ביום, רק בשביל לראות את
הריבועים בבטן מנצנצים ושאולי השכנה תביט גם כן. הכונפה.

פעם בחודש, איך שמגיע יום שישי, היא יוצאת לפאב השכונתי הקבוע
בקרית ים. ואם מישהו היה, אי פעם, בקרית ים, או, אולי, רק יודע
איפה זה, אז המישהו  הזה יודע שבקרית ים אין יותר מדי פאבים,
האאם, זה גם בלשון המעטה, והפאב היחידי שיש, טוב, נו טוב, נגיד
שקוראים לו פאב, למרות שאם תשאלו את המקומיים הם אפילו לא
מודעים לו, קוראים לו מומו. כל פעם שמגיע שישי, היא בפאב. כי
היא לא רוצה להתנוון. כי היא לא רוצה להיזכר בהיסטוריה של
השנים רק בתור זו עם השלושה חתולים והארנב אחד, שהתקלחה כל
היום ושמתה ככה סתם. ללכת לפאב, היא חושבת לעצמה, זה סוג של
שפיות. זה סוג של משהו.
ששון החתיך הולך כל פק"ל לפאב. מתקתק אותה כמו סמח"ט צנחנים.
היה ג'ובניק אגב, אבל זה בלי קשר. סמח"ט צנחנים שיהיה. לובש
ג'ינס צמוד שחור, מרוב שזה צמוד הביציים עולות לו לקודקוד מוח,
חולצה קלאברית צמודה, שחורה, עם נקודות כחולות, גרביים שחורים
ותחתוני לאקי-סטאר אקסטרה-לרג'. נותן לו הרגשה של כלי כלי. מה
זה כלי שייצא לה מהפה לזונה. מורח ג'ל. חמש שעות מורח ג'ל.
אצלו השיערות זה כמו מארב מופז, ויוצא לדרך. שרית חדד ברקע,
פול ווליום, ובלי עין הרע, פול ווליום בקרית ים זה אומר שבקרית
מוצקין מישהו מתאבד, ודופק אמברקס איך שהוא חונה.

היא אוכלת פיסטוקים, הוא לוגם בירה. היא שונאת מוזיקה רועשת,
הוא מזיין במוזיקה רועשת. היא נחבאת לארטיקים, הוא מפרק אותם
רק בשביל לעמוד ראשון. חצי שעה, שעה, שעה וחצי, הוא מביט בה.
לידו עומד יניב, שהוא החבר הכי טוב שלו. יניב, ששון החתיך
אומר, אני הולך לזיין לה את הצורה, אח שלי, לקרוע אותה. ששון,
אומר יניב, לך חפש מי ינענע אותך, כתוב לה על המצח שהיא לא
מעונינת, אין לך סיכוי אח שלי. תראה, תראה, ששון החתיך מחייך,
מול הששון הזה אין אחת שלא נשכבת על הבטן. היא נמצאת שם תמיד
לבד. פעם היו חברות, עד שהיא החליטה שהן חברות לא בסדר, אנד נו
מור פריינדס פור מי. היא גם יודעת שהיא לא בסדר, הייתה נעלמת
להם כמו כלום, לא טלפונים לא נעליים, כאילו בלעה אותה האדמה,
ואז צצה כאילו הכל סדר. 'שלום', ששון החתיך אומר, היא מביטה
ולא אומרת מילה.

ששון החתיך הזה, יש עליו. יודע לזהות אותן, איך לדבר איתך, מה
לומר למי, מי צריכה שהוא ייראה כלי עולם רב זיין כאילו אין מחר
תוקע פוחלצים מניאק שייתן לה בטוסיק כאילו סאדם חוסיין מצמיד
לו גלוק לעינית, ומי רוצה אינטלקטואל מיוסר, עם קול רגיש ונשמה
של חד חתול בצירים שייבכה בגלל שאלי איבדה את מקבילית המוחות
שלה. 'אני לא רוצה להפריע, באמת שלא', ששון החתיך אומר, 'פשוט,
אני כל פעם רואה אותך, וחשבתי, את יודעת, אולי להגיד שלום, איך
אומרים, אחים לפאב' והוא מחייך לה, ששון החתיך מחייך לה, וששון
החתיך זה סטייל ה, נו, דודי שמלצר, הריבועים בבטן, נו, סטייל
החתיכים האלו שמחייכים ותוך כדי חושבים, כוסאחתוק יש לי חיוך
כובש בקיצור, ששון החתיך מודע. מודע הבן זונה. 'אה, אוקי' היא
אומרת, צינית כזו, ציניות זה דבר, היא החליטה, אף פעם לא מראים
את האמת. 'צינית, הא?' ששון החתיך הזה, יוליוס קיסר לידו מנקש
נערות ליווי, היא מנידה לו כזה עם הראש, יעאני, וואלה, שיחקת
אותה, 'כן, גם אני כזה, עוזר לנו להתמודד עם החיים, הא?', הוא
אומר לנו, כי לנו זה לא הוא, לנו זה כובש כזה, נכנס לה לראש,
אחים לפאב יעאני, 'כן, הא' היא אומרת, רוצה שהוא יילך, 'אפשר
לשבת?' הוא שואל, 'זה מקום דמוקרטי', או, היא צינית שזה עירית
לינור, 'הבלונדית הסודית אחלה ספר' הוא מחייך, 'אתה טוב, הא?'
שבר לה את הטיטניק, 'אנחנו אחים לפאב, אמרתי לך' הוא מפלס את
הקרח, 'אמרת' היא מחייכת,
'בטח שאמרת'.

'הזמנת כבר?' הוא שואל, 'למה?' היא מחייכת, 'כי אולי נזמין
ביחד?' ששון
החתיך מציע, 'תודה, אבל זה בסדר' כי היא לא מאמינה לאף אחד
היום. היום זה עולם שכולם בו שקרנים. אדם לאדם מתאבד שיעי.
וחוץ מזה. היא כבר בת 33.  יעאני, ויתרה, אלאק. לא אכפת לה.
אולי ילדים, יכולה לקחת מבחנה הבייתה או משהו, צריכה אותם רק
בשביל ילדים, אבל לא יותר, באמת שלא יותר. ראתה. עשתה. נמאס.
חוץ מזה שיש גם את המפלצות של הלילה, ג'יפה ג'יפה ג'יפה, אז זה
באמת כבר יותר מדי. 'בירה, רוצה בירה?' הוא שואל, 'לא, לא
רוצה' היא אומרת, לא
מרימה את הראש, כאילו קוראת איזה ספר סודי, לא של בלונדינית,
שרק היא יכולה לקרוא. זה פוזה מתגוננת שכזו. תעזבו אותי בשקט,
אתם לא רואים. אבל ששון החתיך, זין שהוא יעזוב אותה בשקט, אז,
זהו, שלא. 'סטודנטית?' מנסה, 'אני נראת לך בת 22?' היא אומרת,
'נראית לי אחת חכמה' הוא מחייך, להחמיא להן זה טוב, 'לא, פעם,
היום כבר לא' - 'פילוסופה' הוא אומר - 'ספרות' היא מחייכת, שבר
אותה, שבר אותה כמו מרגרניה על גג של לימוזינה, 'כן, נראת לי
ספרותית כזו, שילוב כזה של סארטר עם סיפורה של o' - 'מה?!' היא
לא מבינה איזה שילוב ואיך לעזאזל הוא מכיר, 'אה', הוא מחייך
המניאק, 'זה שאני נראה לא בקיא, זה לא אומר שאני ככה באמת.
תתפלאי. את לא צריכה לשפוט אנשים במבט ראשון, את יודעת, כן?'
והיא אומרת שהיא יודעת, ושסליחה, והוא באמת הפתיע אותה כאן,
'בירה?' הוא מנסה, 'בירה' היא אומרת, וששון החתיך מבסוט כאילו
מירי בוהדנה סוף סוף ירדה מהארץ.

מדסקסים שמא מדברים שמא מתפלספים שמא מפלרטטים. ששון החתיך
הזה. או ששון החתיך הזה. 'אוקי, ניהיה כבר מאוחר, וואו' הוא
מביט בשעון, 'חמש בבוקר. אני זז הבייתה, אפשר להקפיץ אותך
אולי?' - והיא חושבת, מצד אחד כן, מצד שני לא, מצד שנישלישי
אני רוצה, 'כן' היא אומרת, 'למה לא'. ונוסעים הבייתה. שם לה
מוזיקה שקטה בדרך. אוח ששון החתיך. קורא אותן כמו דיקנס. כמו
שועל ערבות ותיק. 'לילה טוב' הוא עוצר ומחייך, שיהיה לך לילה
טוב. עכשיו. למה לעזאזל הוא לא אומר משהו בנוגע לטלפון. או
פגישה. אפילו לעלות הוא לא רוצה. עכשיו.
מה לא בסדר בי. עכשיו. גם המפלצות. עכשיו גם אני. עכשיו שום
כלום. עכשיו אני כמו מתה. שוב כמו מתה. תמיד כמו מתה. 'אתה
אולי רוצה קפה? שלא תרדם על ההגה' וששון. אוח ששון. 'בטוח? אני
לא רוצה לכפות את עצמי' - 'כן' היא אומרת, לא רוצה, 'כן,
בוודאי'. והוא עולה. והיא מכינה. והוא. אוח ששון. 'בית יפה יש
לך, יפהפה. מזכיר לי את הדירות באפר-איסט-סייד, אינטימי אבל
אורבני למדי' - והיא, אוח היא - 'אתה רוצה להגיד לי שהיית...'
- 'כן' הוא מחייך, 'למה לא בעצם?'. מגישה. יושבים. 'את נורא
חמודה, שתדעי לך', ששון החתיך, 'אז למה לא רצית טלפון או
משהו?' היא עושה רגרסיה לגיל 5, כשהגננת לא נתנה לה נשיקה ליום
הולדת, 'את יודעת מה זה' - ששון החתיך אוח החתיך ששון - 'לא
רוצה להלחיץ. אולי את לא מעונינת. לא רציתי
לכפות את עצמי. ממש לא. את יודעת מה זה. לא נעים. אני לא טוב
בדברים האלו בלי קשר'. לפעמים היא עושה את זה למרות שהיא לא
רוצה. פסיכולוגי כזה. סוחבת את זה עוד מפעם. הרגלים ישנים לא
מתים, הם רק משתבחים עם השנים. לרעה משתבחים. לרעה. ויש מומנט.
כמו גם פייר-וורקס. נשיקה. הוא עדין כזה. מתחשב. מלטף לה את
הפנים. אף פעם לא ליטפו לה את הפנים. תמיד זה ישר לשלוח
ידיים.
פעם ראשונה שמישהו מלטף לה את הפנים. 'את בטוחה?' ששון החתיך,
'כן' היא אומרת, 'בטוחה'.

או. אהה. או אהה. מי זה בא. ששון החתיך. הוא בא כמו תאונה. זה
מרגיש כמו מלחמה. או. אהה. מי זה בא. ששון החתיך זיין אותה.
הופך אותה פה, הופך אותה שם, נותן לה בשפיצייה של הזוותיה. או
אה. מי זה בא. ששון החתיך תקע אותה. והיא משתפת פעולה. היא
יזמה אבל היא כבר לא רוצה. לעצור היא אף פעם לא עצרה. או. אה.
תתכופפי. תסתובבי. עם הפנים. נגד השעון. נדיה קמונצ'י הייתה
מתפגרת במקומה. וששון החתיך כמו סמח"ט צנחנים. נותן הוראות.
מחלק ציונים.
מזיז אותה לכל הכיוונים. מזיעה. רכונה. מכווצת אבל הוא לא
מרגיש. בום בום. טי. טי. נותן לה בראש, ששון החתיך, והיא לא
מבינה. רציתי לא רציתי. איך זה התחיל. עכשיו אני לא רוצה. או
אה. 'לא, אני לא רוצה יותר' היא אומרת, מבקשת, מסמיקה. לא נעים
לה, אבל שם, איך היא אומרת, למטה, כבר שורף, לא רוצה, זהו,
'בבקשה'. ששון החתיך מרגיש כמו תאונה. ששון החתיך נותן מהלומה.
ששון החתיך נותן גם סטירה. ששון החתיך לא עוצר באדום. 'אחח'
היא צועקת, ששון החתיך מתעצבן, מרים את הקול, השכונה ישנה, מי
יישמע, מי רוצה. ונותן
לה סטירה. 'תסתמי את הפה או שאני חותך לך את הפנים, יא זונה'.
ששון החתיך הזה. אוח ששון החתיך. ומכל הכיוונים. מכל החורים.
ששון החתיך הזה. גבר שבגברים. ומפליק, ונותן, ואין לה דמעות,
הבכי נחרט בנשמה, מסוג הדמעות שלעולם לא יוצאות, הם גם לא
רואים, אפילו חצי קול לא משמיעה, כאילו המדבר בלע אותה, או,
אה, ששון החתיך, מכוון אותה כאילו הוא, בעצמו, אלוהים. 'תמצצי'
הוא אומר, והיא עושה. לא מסרבת. לא אומרת מילה. גם על זה, היא
יודעת, אחר כך, שוב פעם, כמו פעם, היא תשנא את עצמה. והיא
מוצצת בעיניים סגורות, וששון מביט לה את הראש, שתראה את החתיך,
הריבועים, שהזונה תריח את
הג'יל, ומשפריץ כמו משוגע, בכוונה, חודש לפני זה, הוא לא נגע
בבחורה, בשביל שיהיה מרגש, בשביל לעשות עליה ברכה, 'תבלעי'
ששון החתיך מבקש, והיא נשבעה שזה לא ייקרה, שזה שוב לא ייקרה,
אפילו עיתונים כבר לא קוראת, בשביל שלא לדעת, כאילו זה רק לה
היה, 'תבלעי' הוא צועק, עם הבוהן עושה לה חור במצח, והיא בולעת
וששון מבסוט, מנגב, מחייך, 'זונה' הוא אומר, 'את כמו כולן'.
לוקח את המפתחות. רוכס המכנסיים. 'לילה טוב' הוא אומר,
'אפר-איסט-סייד מיי
אס'. פעם, כל בוקר, איך שהיא לא קמה, שעה מקלחת. מינימום.
היום, כל בוקר, איך שהיא לא קמה, שעתיים מקלחת.
ג'יפה ג'יפה ג'יפה.
זה מדוד על השעון.

זה מדוד על המפלצות.