בשנת 2051 העולם היה על סף שבירה. הקרינה השיגה את כולם.
הקרינה המזדיינת שיצאה ממכשירי הפלאפון הקטנים הרגה את כולם.
חצי מהעולם המאוכלס מת מסרטן.
20 אחוז מהאוכלוסייה הנותרת לא חלה עדיין אך היה סביר שיחלה.
השאר גססו לאט.
מה שמדהים היה, שאנשים עדיין השתמשו במכשירים הקטנים
והמזויינים. אנשים לעולם לא מבינים. אז הם המשיכו למות. ולמות.
ולמות.
בניגוד לדעה הרווחת בשנות ה-90' של המאה ה-20' לא נמצאה עד
לתקופה זו תרופה לסרטן.

אני, ג'סי קרטר, הייתי בר מזל.
באתי ממשפחה ענייה מדטרויט, אז לא היה לנו תקציב לפלאפון. חוץ
מזה, גם כשנהייתי ראש מחלקת אגף הסרטן בבית החולים בלוויו בניו
יורק, אחרי שסיימתי את לימודי באוניברסיטת ניו יורק,  זכרתי
עדיין את נבואת אבי, ואני מצטט  " הדברים האלה עוד יהרגו
אותנו,אתם תראו". אבי ג'ק קרטר, למרות היותו מתקן מכוניות עלוב
בדטרויט, היה ונשאר האדם החכם ביותר שהכרתי.
מכיוון שאני תמכתי ברעיון ההקשבה למבוגרים ממני, ובמיוחד לאבי,
גם כשנהייתי מנהל האגף הגדול ביותר בבית החולים, לא קניתי
לעצמי פלאפון. אנשים אמרו שאני משוגע, זה היה בתקופה שלכל אדם
היה שניים מהשטנים הקטנים האלה.
למה אני שונא אותם במיוחד אתם שואלים. לא בגלל שאני חולה,
ואולי דווקא בגלל זה שאני לא חולה. בתור ראש אגף הסרטן, ראיתי
דברים שכשאני חושב על זה, אני לא יודע איך אני נרדם בלילה.
המנהל הקודם, יהי זכרו ברוך, תקע לעצמו כדור בראש אחרי שנאלץ
לנתק ילד בן 7 ממכשירים מכיוון שרצה לפנות מקום לאנשים עם
סיכוי יותר טוב להבריא.
כמובן שהסיכוי היה קלוש. התרופות וההקרנות לא עזרו, הקרינה
הייתה הרסנית מדי. ניסיתי להקל על החולים, ששילמו הון תועפות
על תרופות שרק דחו את הקץ. וזה מביא אותי לחברת התרופות  o.d.s
. ארגון התרופות הגדול במדינה, והגוף העשיר בה.
היה ידוע, עקב מהלכי ממשלה שונים, שהחברה שולטת בסנאט ובקונגרס
ולמעשה בכל המדינה. הארגון סיפק את כל התרופות לסרטן למדינה,
ולמעשה היווה את הגוף היחיד שהרוויח באותה תקופה. הכלכלה הייתה
בירידה תלולה, אך למנהלי הארגון חשבון הבנק רק תפח ותפח.
הארגון ניסה לשכנע את הציבור שאכפת לו מהם, למרות שאני יודע
שלא, וארגן מפגשים של רופאים מכל המדינה ושל בכירי הארגון כדי
לטפל בבעיה. אני הייתי מוזמן קבוע למפגשים אלו אך למרות שסלדתי
מכל מה שהארגון מבצע, באו למפגשים אלו כמה רופאים מעולים
והגונים, ששמחתי לשוחח איתם ולשמוע את דעותיהם.
וכך, באחד מימי הקיץ החמים של יולי, הוזמנתי לבניין הראשי של
הארגון בניו יורק למפגש נוסף של o.d.s.
מכיוון שדירתי ממוקמת 10 דקות מבניין הארגון החלטתי ללכת ברגל.
כשהגעתי לבניין המעוצב, הגבוה, והענקי, כמעט שהקאתי. הבניין כל
כך לא התאים למציאות האמריקאית הנוכחית וכאילו בא לשמוח לאיד
על טיפשותם של התושבים.
בפתח הבניין עמד שומר חסון, אקדח בחגורתו ורשימת מוזמנים בידו.

"ג'סי קרטר", אמרתי לו, "ותנסה להסתיר קצת את האקדח, תראה ככה
יותר חביב."
הוא התעלם מהערתי אך סימן וי ברשימתו.
"כנס, קומה 54, אולם מספר 5. ואל תדחוף ת'אף ש'ך למקומות
אחרים."
הסתכלתי עליו בבוז אך הוא הסיט את מבטו ממני לדף. נכנסתי דרך
הדלת המסתובבת הענקית והלכתי ישר למעליות. שורה של מעליות היו
ממולי. נעמדתי ליד אחת שהשמיעה צלצול, והדלת נפתחה. במעלית היו
שני גברים שהתעסקו בענייניהם, אחד קרא עיתון והשני סתם עמד.
קורא העיתון ירד בקומה 14, והשני ירד בקומה 31.  לחצתי על
כפתור 54. היה מחניק במעלית אז הפעלתי את המאוורר, לפתע נעצרה
המעלית. לוח הקומות הראה 54 אבל הכרתי את הקומה וזאת לא הייתה
היא.
הצד הנגדי לדלת המעלית נפתח ולפני היה מסדרון ארוך. ניסיתי
ללחוץ על כפתור 54 שוב, אך ללא הועיל. המעלית הייתה תקועה.
בלית ברירה יצאתי מהמעלית והתקדמתי במסדרון.
ידעתי שמשהו לא בסדר במצב הזה. זה פשוט לא היה הגיוני. הבניין
כולו היה מעוצב וצבוע בקפידה, לכן המסדרון לא נראה קשור,
מכיוון שהיה לא מסויד ואפלולי.
שמעתי קול.
המשכתי ללכת במסדרון והקול נשמע חזק וברור יותר. זה היה הקול
של מנהל  o.d.s, ריצ'רד דנייל,  שלמדתי להכירו במשך הפגישות.
הוא נשמע מעוצבן. היה ברור שהוא מדבר עם מישהו, אך כנראה שהשני
דיבר חלש יותר ולכן לא שמעתי. המסדרון, שהיה ארוך,  נגמר
ובסופו היה חדר . הקול הגיע משם, ובנוסף נראה ממנו שביב אור.
נכנסתי לחדר האחרון ומיד הפניתי מבטי לדלת צדדית שהייתה בו.
עכשיו כבר ראיתי מאין בא האור, והקולות נהיו חזקים יותר
וברורים. התקרבתי לדלת הצדדית והבטתי פנימה.
ראיתי פרצוף. הוא לא דיבר אך ידעתי שהוא מוכר לי. את המנהל לא
הצלחתי לראות, אך שמעתי את דבריו. פתאום זה הכה בי, האיש השני
היה הנשיא. לא הבנתי איך לא שמתי לב, כנראה שהייתי במתח רב.
הנשיא היה מרוכז ולא שם לב אלי. ידעתי שישנם קשרים בין הממשלה
לארגון,  אך דבר זה נראה לי מוזר ביותר, לכן הסטתי את ראשי
מהדלת והאזנתי לשיחה.
נשיא:" אתם מצאתם תרופה לסרטן...מי אתה חושב שאתה שתמנע מאנשים
את זה "
דנייל:"ומי אתה?  אל תשכח מי שם אותך שם בבית הלבן....אדוני
הנשיא( בזלזול) "
נשיא:" אבל אתה לא יכול לעשות את זה... זה יציל חיים של
מיליונים "
דנייל:" תשמע, הטיפשים הביאו את זה על עצמם, אין לי אחריות
כלפיהם "
נשיא:" מה זה משנה לך, המונים יקנו את התרופה, אתה תרוויח
הון..."
דנייל:" אולי, אבל מה אחר כך? התרופה מרפאת לחלוטין... מה נעשה
כשלא יהיה סרטן?
נשיא:" מה אכפת לך ? אתה תהיה כל כך עשיר, שמאה הדורות הבאים
שלך יהיו מסודרים... הכל אצלך זה כסף? "
דנייל:" לא ידידי היקר... זה כל העניין. כח. זה שם המשחק."
נשיא:" אתה מחליא אותי..."
דנייל:" כן, ומה אתה תעשה בנידון? יש לנו קו ישיר אל הבת
שלך... מלה אחת והיא מתה."
נשיא:" לא... אתה ..."
דנייל:" כן, כן. עכשיו לך. ותזכור... מילה אחת."

הנשיא יצא מהחדר והלך בכיוון המסדרון. הוא לא הבחין בי, כנראה
מפני שהיה המום, כמוני. הלכתי אחריו ונגעתי בכתפו. הוא קפץ
בבהלה.

נשיא:"מה? מי אתה? "
ג'סי:"ג'סי קרטר, אדוני, מנהל מחלקת הסרטן בבית החולים בלוויו.
הגעתי לפה בשביל ישיבת הרופאים אך בטעות הגעתי לפה. שמעתי את
כל השיחה. אני הולך עכשיו לישיבה ומפרסם את זה".
נשיא:"לא...אתה לא יכול... הוא יהרוג אותה...שמעת אותו."
ג'סי :"אני מאוד מצטער אדוני, אבל העניין הזה חשוב יותר מחיי
אדם אחד. אני מציע שתלך מהר למשפחתך ותגן עליהם."
נשיא:"לא... היא תמות, אתה לא יודע כמה הוא חזק..."
נשיא:"ריצ'רד!!!"
ג'סי :"מה?!, מה אתה עושה?! זה בשביל להציל מיליונים, אתה
בעצמך אמרת..."
נשיא:"היא לא תמות... ריצ'רד!!!"

דנייל הגיע בריצה. נכנסתי למעלית במהירות אך הוא הספיק לראות
אותי. לחצתי על כפתור 54 כמה פעמים בלחץ. הדלת נסגרה.

נשיא:" הוא יורד לקומה 54, לישיבה של הרופאים."
דנייל( למיקרופון שעל מקטורנו) :" יש מסתנן, הוא יורד במעלית
המיוחדת לקומה 54, לועידה. הוא חייב להיעצר!!!"

בינתיים הגעתי לקומה 54. המעלית נעצרה והדלת הרגילה נפתחה. גם
הקומה הזאת היא ארוכה, אך מעוצבת להפליא ככל הבניין. רצתי מהר
ככל שיכולתי. עברתי על פני אולם 1, אולם 2 , אולם 3 ו-4. ב-5
נעצרתי. שמעתי מאחורי את המעלית נפתחת. פתחתי את דלתות האולם.
אחד הרופאים עמד על במה ודיבר ברוגע. לפני שהבנתי מה אני עושה,
עמדתי על הבמה והמיקרופון בידי. הרופא שדיבר היה על הרצפה.
האולם געש. מכיוון שהכירו אותי, לא ניסו להוריד אותי מהבמה.
התחלתי לדבר.

ג'סי:"תקשיבו!!! (האולם השתתק). הארגון גילה תרופה לסרטן!!!
הוא רוצה להסתיר אותה מאיתנו!!! שמעתי את דנייל מדבר עם נשיא
ארצות הברית!!! בכל רגע הם יבואו לחסל אותי!!! אל תתנו להם
לצאת מזה!!!"

באותו רגע נכנסו דנייל ופמלייתו לאולם. ראיתי את שומריו
החמושים וכבר ציפיתי ליריות. במקום זה דיינל עלה לבמה. אחד
משומריו הרים מיקרופון מהרצפה והעביר לו.
האולם שצף וקצף. דנייל החל לדבר.

דנייל:"גבירותיי ורבותיי!!!" האולם שוב השתתק, "ג'סי קרטר
צודק... אבל רק בחלק מדבריו. באמת מצאנו תרופה לסרטן. דבר זה
ארע בימים האחרונים. חיכינו לזמן הנכון לפרסם זאת. מכיוון
שהג'נטלמן הזה כבר גילה לכם, הרגע הזה הגיע. אני רוצה להכריז
על סוף עידן הסרטן. ברגע זה מתחילות מכונות לייצור המוני לייצר
את התרופה והיא תועבר לכל העולם תוך מספר ימים. "

קריאות שמחה החלו רצות באוויר. רופאים ורופאות החלו מתחבקים זה
עם זה. דנייל ירד מהבמה עבר לידי וסינן.

דנייל:"התמזל מזלך הפעם ..."

חייכתי חיוך רחב ולא הגבתי. קפצתי מהבמה והתחלתי מתחבק עם שאר
הרופאים.