הלכתי שם ברחוב האפרורי. גשם טפטף עליי בעדינות, רוח קרירה
נשבה על פניי. גל של אושר הציף אותי מבפנים. אושר שבא מתוכי,
זה האושר הכי טוב שקיים. הכי אמיתי. לא הבנתי אף פעם למה אנשים
נעשים מדוכאים בחורף. שמיים אפורים לא עושים יום אפור. כמו
שבקיץ שמים כחולים לא עושים יום כחול. היי, זה לא יצא כמו
שרציתי. בקיצור מה שאני מנסה לומר זה שגם בכפור, בשלג אפשר
להיות מאושרים.
שיצאתי מהבית לא ידעתי לאן אני הולכת. פשוט ידעתי שאני חייבת
לצאת החוצה, משהו מחכה לי בחוץ. הלכתי שם כמרחפת באוויר, שקועה
במחשבות אך עדיין מודעת לסביבתי. סרקתי בעיניי כל דבר שנקרא
בדרכי. מכוניות, אנשים, עצים... וכמובן הגשם.
כולם מיהרו, מיהרו לאנשהו. כולם מתחת למטריות כמתחבאים. ורק
אני הולכת כחולמת בהקיץ, לא "מוגנת" מהגשם. שערי כבר רטוב
לגמרי, בגדי לחים ובנעליי שלוליות. לא אכפת לי.
הסתובבתי בעיר כמחפשת גאולה, מנסה להבין מה מחכה לי בחוץ.
חיפשתי סימן, תשובה, הארה... כל דבר. אני בטוחה שזה אמיתי. לא
יצאתי החוצה סתם, כאילו חוטים שקופים משכו אותי החוצה. כבובת
מריונטה. חייבת להיות סיבה.
התעייפתי, לפי מה שנראה לי הסתובבתי כבר שעתיים פלוס...
התיישבתי על איזה ספסל בלוי ברחוב. מתענגת על המראות שנקרים
לעיניי. מחשבות שוב עלו בראשי. מחשבות על אתמול, שלשום, על כל
השנה. לא הספקתי הרבה... רב הזמן הייתי בדיכאון. מאוכזבת
מעצמי. לעולם עוד לא הייתה לי אהבה. אני כבר בחורה. בודדה.
חסרת אהבה. השנה היא השנה האחרונה שלי בתיכון. לא הספקתי כלום.
למה המחשבות האלה שוב עולות בראשי? ציפיתי מעצמי להזיל דמעה.
אבל לא, הפעם היה זה הגשם שהרטיב את לחיי. ציפיתי מעצמי לשקוע
בעצבות, אבל לא, עדיין הרגשתי טוב בלב.
ישבתי שעות רבות על הספסל, מנסה להבין מה אני מרגישה. המשכתי
להתבונן ברחוב. בפעם הראשונה בחיי אהבתי אותו. כל דבר בו היה
יפה. ריחות של דשא רטוב, של לילה, של משהו חדש הגיעו לאפי.
קולות של חתולים מייללים, של גשם הנוגע בקרקע, ואפילו היה נדמה
לי ששמעתי צעקות וצחקוקים. קולות של שמחה. הרגשתי מאושרת. שאין
טוב מזה. לשבת בלילה, בגשם, ברחוב. ופשוט לחיות.
לא ידעתי מה השעה, כמה זמן ישבתי שם, או מה עליי לעשות. אך
עדיין המשכתי לשבת.
לפתע הבחנתי בזוג צעירים, נראו בערך בני עשרים... הולכים מתחת
למטריה מחובקים, מתנשקים. ולמרבה הפלא זה לא הכאיב לי, לא
קינאתי. הייתי שמחה, הרגשתי הרגשה מיוחדת. הם התקרבו לעברי.
"סליחה, מה השעה?" שאלתי.
"שתיים עשרה וחמישה" ענה הבחור.
'מאוחר', חשבתי לעצמי...
"שנה טובה!" אמרה הבחורה בחביבות.
"שנה טובה?!" שאלתי.
"כן... היום הסילבסטר. מה, לא ידעת?!" הופתע הבחור.
"אה... כן... אני יודעת" אמרתי וחייכתי אל הזוג המאוהב.
הזוג החל ללכת ונופף אליי לשלום.
לא ידעתי... לא ידעתי שהיום הסילבסטר... מצחיק לא?
חייכתי. קמתי מהספסל, התחלתי לחזור הביתה.
לחזור, ולהתחיל שנה חדשה.
שנה יותר טובה...

עכשיו אני יודעת למה יצאתי החוצה.

לכבוד הסילבסטר הממשמש ובא. (:
כתבתי לפיי שנה. נראה לי גם בסילבסטר...
עוד משהו שהמצאתי בסילבסטר כשנתקעתי בת"א
והאוטובוס-פשוט-לא-הגיע!
"תשע בערב, בעיר הגדולה.
יושבת בתחנה ומחכה לגאולה.
עוד כמה שעות תתחיל שנה חדשה,
ואפתח את הדלת לעוד תקופה הזויה."
כן, במשך השעתיים שישבתי שם הנעמתי את זמנם של שותפיי לתחנה
בשיר הזה.. שוב, ושוב ושובבב...

שנה טובה!