כל יום שישי, בערב, איך שהשבת מטפטפת, אני נוסע לנמל התעופה בן
גוריון. תמיד, בשעה הזו, ביום הזה, שקט שם. רגוע. שלו. אין
הרבה אנשים. וכשאין הרבה אנשים אז גם המאבטחים רגועים. יחסית.
לא צועקים מדי, לא מסתכלים מדי, אפילו מחייכים. אפילו זה ששומר
שאלו שמחכים לא יתפרצו פנימה לאלו שבאים. וביום שישי אין הרבה
אנשים אז אני חופשי יכול להסתובב שם בלי שאף אחד ירים גבה.
ואני מסתובב, ונכנסים הבאים, ואתם רואים איך לשניה אחת לכל אחד
יש התקף לב,
טיק כזה, למאית שניה הלב לא זז, איך כל אחד שנכנס מחכה למישהו
הזה שלו. לראות שהוא לא לבד. לראות שיש שם אנשים בשבילו.
ומסתכלים לכל הכיוונים, אחד-שתיים עגלי זיעה, אולי מחייכים
בשביל להסתיר, אבל סורקים את כל הקהל. ותמיד יש איזה מישהו
שיודע שאף אחד לא מחכה לו. שפשוט יוצא החוצה, הם תמיד דוהרים,
ונעלם. בשביל לא לראות את המבטים של אחרים. שלא ירחמו עליו.
או,
שאולי, הוא לא ירחם על עצמו.

היה לי אבא חרא. הם כולם אמרו לי שהוא אוהב אותי. שנים אחרי
שהוא מת חיפשתי את האנשים שהוא שנא. רק בשביל לראות איך הוא
היה איתם. רק בשביל להרגיש טוב עם עצמי. אבל כולם אהבו אותו.
הוא אהב את כולם. לי היה אבא חרא, ששנא אותי, שאמרו לי שהוא
אוהב, ואת כל העולם, שהוא אמר שהוא שונא, הוא תמיד אמר לי כמה
הוא שונא אותם, ואת כל העולם הוא אהב. חוץ ממני כלומר. אני
תמיד
הייתי יוצא דופן.

מאז אני יוצא דופן. לא משנה מה קורה איתי, אני יוצא דופן.
לכולם רע. לי
טוב. לכולם טוב. לי הכי רע בעולם. אני תמיד יוצא דופן. פעם
עשיתי עם עצמי חושבים, והגעתי למסקנה שזה בגלל אבא שלי. שאני
הוצאתי מהדופן על-ידו, שזו קללה כזו, שאין לך, לי, לנו, אני
ועצמי, אין, אין לאן לברוח. כי לאן שאני לא בורח, הדפנות
תופסות אותי, ואופללה, אני שוב יוצא דופן.

הם כולם אמרו לי, שגם אם אני חושב שהוא שונא אותי, זה רק
מאהבה. שבמקרה הכי טוב, וזה גם בלונג-שאט, שגם במקרה הזה, אתה
תקשיב, הוא אוהב אותך, ומקסימום, נגיד, למרות שאנחנו לא
מסכימים, הוא פשוט לא יודע לבטא את זה. ואתה, הבן שלו, חייב
לסלוח לו. כי אתה הבן שלו. כי הוא לא יודע לבטא את זה.
מקסימום, הם נתנו לי צ'אפחה ואמרו לי ללכת לחבק אותו, הוא פשוט
מאותגר בזה. לא יודע להראות אהבה. ואתה, הם סנטו בי, תעשה
למישהו רע, למישהו שרוצה
לעשות לך טוב אבל לא יודע איך? זה, הם אמרו, כאילו שאתה מרביץ
למפגר. הוא אשם בזה שהוא מפגר? אתה צריך לחבק אותו. לאהוב
אותו. לא משנה שזה לא המקרה, אבא שלך, אתה פשוט לא מבין אותו,
אבל, גם אם כן, אתה תרביץ למפגר? חודשיים אחרי זה תמיד חיבקתי
אותו. הוא חייך ואני ראיתי מפגר. כשהוא דיבר שמעתי אותו מגמגם.
כשהוא חייך זה נראה לי עקום. כשהוא הלך זה נראה לי הפוך.
מפגר,
כלומר. היה לי אבא מפגר שהייתי חייב לאהוב אותו, כי במפגרים
אסור לפגוע. יום אחד אמרתי להם, רגע, למה אבא רק מפגר איתי,
אבל הם אמרו שזה בגלל שהוא אוהב אותי יותר מכולם. ורק אבא שלי,
שכל הזמן אמר לי שהוא שונא אותי ולא להאמין לאף אחד, רק אבא
שלי ביקש להיות מפגר. בשביל שאני אחבק אותו. בשביל שגם אם הוא
שונא, זה לא בכוונה. זו, הם אמרו, הדרך שלו לאהוב.
ולך, תתן לאבא שלך חיבוק גדול.

כל יום שישי יש את אותה הדמות שיוצאת החוצה. אחד כזה נמוך.
בגדים מרופטים. עד היום לא הבנתי מאיפה יש לו הכסף בשביל
הטיסות האלו. הנעליים שלו חורקות. התיק יד שלו נראה אנטיוכוס.
החולצה, אבל תמיד, אותו הדבר. הוא יוצא החוצה, ואף אחד לא מחכה
לו. אף פעם לא חיכו. והוא, בניגוד אל האחרים, הולך לאט. מביט
לקהל. חוקר את הקהל. מביט לכל אחד בעיניים. הוא, נראה לי,
נרקומן של חיבוקים, פושט יד של נשיקות, קבצן של חברים. אף אחד
לא מחכה לו, אבל הוא הולך עם חזה נפוך. ראש מורם. צעדים
קלילים. הולך על אוויר. בסוף הוא תמיד מאט, מאט עוד קצת, נותן
סקירה אחרונה, ויוצא החוצה.
אפילו לא מביט לאחור. עם פנים נפולות, לכלוכית בעין, אני קולט
אותו,
מביט לעבר הגלידות של מקדונלדס בפינה, ומוריד דימעה אחת
זעירה.

אבא שלי מת אצלו בבית. הוא אמר שהוא לא מוכן למות במיטה שהיא
לא שלו, מסריח ומרקיב ליד אנשים שאין לו מושג מאיפה הם באים.
אני, הוא אמר לנו, לכל המשפחה, נולדתי גבר, ואמות כמו גבר-גבר.
ועדיף לו, לגבר, אבא אמר, שימות על הברכיים מאשר ימות על
אינפוזיה באיזה בית חולים מקולל. כולם בכו. כולם ידעו שאבא
הולך למות. אבא תמיד הלך למות, אבל עכשיו כולם ידעו שזה סופי.
סופני. אבא גם תמיד היה סופני, אבל עכשיו זה היה ברור. 30 שנה
שהוא כל יום עמד למות, אתם לא תסדרו בלעדי, הוא אמר כל יומיים,
ורק אחרי 58 שנה הוא עמד
לעשות צ'ק אאוט להבטחות שלו. כל האחים היו שבורים. אחותי, מאז
הלידה, לא נראתה כל כך בדיכאון. רק אני, היוצא דופן, הייתי
מבסוט. הוא סוף סוף פותר אותי. הוא סוף סוף הולך. היה נמאס לי
להקשיב לו. לדאוג לו. להעמיד פנים שאבא שלי מפגר. להעמיד פנים
שאבא שלי אוהב אותי. כל פעם לחפש את החיבוק. המילה הטובה.
המבט. לכולם הוא נתן מבטים. חיבוקים. מילים טובות. כל האחים
שלי אמרו לי להפסיק לחשוב ככה, וחוץ מזה, תפסיק להיות מאלו
שמאשימים אחרים במה שאתה עושה לעצמך. אבל אני לא עשיתי לעצמי
כלום. שום דבר. אני כלום. שום דבר. איך יכלתי להאשים אותו אם
אני כלום. וחוץ מזה. אבא שלי מפגר. אנשים מפגרים לא מאשימים.
רק מחבקים.

הוא הוציא את כולם החוצה. החדר היה מסריח מצחנת מוות. זיקנה
מכונסת עם מלאך המוות, שני קילשונים וזרעי מלאכים. אתה, הוא
אמר לי, מחזיק לי היד, מביט לתיקרה, לא הבן שלו פיללתי. אתה,
הוא דיבר לאט, נורא לאט, מונונטי, מתכתי, מרטיט, היית בן חרא.
ואני על ערש דווי, ואם אלוהים שונא אותי, אני יודע, זה רק
בגללך. בגלל שלא הצלחתי איתך. בגלל שיצאת זרע רקוב. אני מאחל
לך שהילדים שלך יהיו כמו שאתה היית בשבילי. אני מאחל לך שתמיד
תיהיה הכלום שאתה. הביזבוז הזה. הריק. לא פיללתי, הוא אמר,
ועצם עיניים, זו לא אשמתי. אחר כך הייתי שמח. אחר כך נתתי לו
חיבוק. אחר כך בכיתי. הלך המפגר. הלך לי האבא. וכל האחים
נכנסו. וואו, הם אמרו, הוא בחר בך ללוות אותו. תמיד ידענו, הם
חייכו, שאתה הבן אהוב. אתה וההזיות שלך. אהב אותך, האבא שלך,
דוד חמי אמר, אהב אותך כאילו אהב את עצמו. אבא, מסתבר, הבנתי,
שנא את עצמו.
אבא ממש תיעב.

היית לו לוויה מרשימה. טובי האנשים שהוא שנא באו להגיד כמה הם
אוהבים אותו. בכו. התייפחו שם. אם אבא היה יכול, את זה רק הוא
ואני חלקנו, הוא היה קם מהקבר רק בשביל לקחת את כולם איתו. אם
היה אפשר, הוא גם היה שולח אותם לגהנום. הוא היה הולך, בעצמו,
לגהנום, אם היה חבר מביא חבר. רק כי הוא שנא אותם. רק כי אבא
שלי היה מפגר שלא ידע לאהוב אז טרח נורא לשנוא את כולם.
מסכן אבא.
מסכנים המפגרים.

אין לי חברים. האמת שאני דיי בודד. בעצם. להגיד האמת שאני דיי
בודד זה כאילו שאני מגלה לעצמי משהו. וואו, וואלה, אתה בודד.
מזמן אני בודד. תמיד הייתי. תמיד אהיה. אבא אמר לי שאני יוצא
דופן. מפגר גדול, אבא היה, גדול המפגרים. וכל יום שישי אני
הולך לנתב"ג. לחפש מישהו שצריך חיבוק. לחפש מישהו שמוכן לחבק.
ויש את האלו שיודעים שמחכים להם. יהירים כאלו. רק יוצאים וישר
קופצים עליהם. אפילו זורקים מבט אחד לכולם, בשביל שכולם יראו.
ויש את האלו שחושבים שמחכים אבל לא בטוחים. יוצאים מבוהלים
כאלו. מסתכלים כמו משוגעים. אם יש חיבוק הם באורגזמה. אם אין
שם אף אחד אז הם נכנסים לקונכיה, מורידים את המשקפי שמש, ושמים
גז. יש את האלו שיודעים שאין אף אחד, אז פשוט יוצאים בספרינט.

ויש אותו.

ואני בן 30. הילד בן 30. אבא שלי היה מפגר. אני גם. זה רץ
אצלנו בגנים. אבל את אבא שלי כולם אהבו, אותי כולם שונאים. זה
כי אני ביוצאות דופן של העניין. אבא אמר שאני אוהב את זה.
להיות יוצא דופן. שהוא מאחל לי שאני אהיה יוצא דופן כל החיים.
מצידו, הוא אמר לי, שיקברו אותי מחוץ לגדר. גם זה, הוא חייך,
סוג של יוצאות דופן, וחוץ מזה, הוא אמר, לפחות תשאיר מזכרת.
יגידו, זה, זה היה עוף מוזר בחייו ובמותו, ועוד מת ככה, חראם,
הם יגידו,
אבל, בעצם, למי יהיה אכפת בכלל.

הוא יוצא. הוא הולך לאט. בסלואו-מושן. כאילו הקמרה-מן עומד
מאחוריו ומאותת לו לאט, לאט, וברקע מתגנת לו חליל הקסם. צעד
אחרי צעד אחרי צעד. אפשר לרוץ לפרסומות תוך כדי. המאבטח באזרחי
ליד בודק את הזבל שמאחורי. המאבטחת במדים שואלת איש דתי אם
התיק שלו. ליד הגלידות מישהו מחליק והגלידה עפה לזו מהדלפק של
ההשכרת מכוניות. נעליים מרופטות. הז'קט תמיד אותו ז'קט. אותם
הקימוטים. צעדים קלילים יש לו. הולך על אוויר. נייקי היו
משתבצים. ואני לבד. הוא, הוא גם נראה לבד. מבט מורם אבל. מבט
מורם. אני מתקדם לעברו.
האיש המבוגר, עם השיער הלבן, המאבטח שכאילו ברח לאנטונלה בכלל
לא נמצא שם. אני יכול להיכנס ממש עד אל הבחור הזה שלי.

הוא לא צריך להיות לבד. הוא מסכן. זו לא אשמתו. הוא, הוא מסכן.
הוא ניסה. והכל אצלו, כמו הבגדים, מרופט. והיה לו גם אבא מפגר
שאהב אותו הכי בעולם, רק היה מאותגר אהבתית. אומרים, הם, שיש
אנשים כאלו. שמרוב שהם אוהבים זה יוצא לא טוב. הוא צועד כזה
שמח. הוא, אפילו, נראה, כאילו, אולי, בספק של הדבר, בשאיפה,
יאללה רוץ, הוא נראה אפילו שלו עם עצמו. כאילו, אדירים אלוהים,
אוהב את עצמו. המאבטח שמאחורה גמר לחטט בזבל. המאבטחת עזבה את
הדתי. ההוא של הגלידות מקבל אחד חדש. על הבית. על נמל התעופה
של
גוריון ג'וניר. אין הרבה אנשים. שקט. אפשר לשמוע מטבע של 10
שקל נופל. אפילו אגורה. והוא צועד שם. מביט לכולם. מחפש אהבה.
נרקומן של חיבוקים. פושט יד של נשיקות. קבצן של חברים. אבל,
עכשיו, אני מביט בו, הוא כבר לא לבד. מישהו, מישהו מחכה לו.
שיהיה לא לבד. שיהיה כבר ביחד. שאבא מת לפני שנים, אבל אבא,
כנראה, גם אותו, אף פעם לא עזב. נתקע לו במוח, למסכן. לאהוב את
המפגר. לרצות חיבוק. או נשיקה. לשנוא את האבא. לרצות לתת לו
כדור אחד בתוך הראש. והוא כזה שלו. הוא מביט בי. כן כן, הוא
כבר לא לבד. מישהו מחכה לו. זה כבר לא הריק. לא צריך ללכת מהר.
לא צריך ללכת לאט. חליל הקסם. זו אריה נפלאה. הצלם אומר
רולינג. הדירקטור אומר איטס-א-גו. אנחנו מגבירים את המהירות.
הליכה מהירה. מוזר, בפעם הראשונה בחיים שלי, להיכנס לתוך האלו
שבאים. שיהיה מי שבא אלי. שיהיה ממי לקבל חיבוק. קצת לקבל
חיבוק. שכאילו אוהבים. גם אם אנחנו בכלל לא מכירים. 'מחבל,
מחבל, מחבל' צועק המאבטח. אני מביט אחורה. מחפש איזה ערבי. אתם
לא יודעים מאיפה זה בא.
והמאבטח אומר, עצור, עצור או שאני יורה. זה מאבטח אחד אחר.
אני לא יודע לאן הבחור הזקן של אנטונלה ברח.
ואני מביט אחורה, איפה המחבל.
והוא צועק, עצור, או שאני יורה.

ואחורה מחבל. וקדימה החיבוק שלי. המרופט.
ואני, אם כבר למות, למות מחובק. לא לבד. שכאילו אהבה.
ובטח, גם לו, המסכן, המרופט, גם לו זה הכרחי. שלא יחזור שוב
ככה סתם. זה נורא, אני יודע, לחזור לנתב"ג כשאמורים לחכות אבל
אף אחד לא בא. ומאחורה מחבל. מחבלים. אני אפילו לא מבחין.
הממזרים.
ומקדימה החיבוק. האהבה. אסור, אסור לי לאכזב.
אני לא מפגר. כשאני אוהב, הם יודעים.
לא מתכופף. מגביר המהירות.
רק בשביל לקבל חיבוק.
אני מביט בו.
הוא נעלם.
ירייה.

'הוא נקי, הוא נקי' צועקת הבחורה,
'אתה משוגע, או מה?!' צועק עלי המאבטח,
'תפנו את השטח. אולי יש עליו, איפה שהוא, חגורה' אומר הדתי,
'אתה, אתה לא מבין' אני מגמגם, מתבוסס, מתערפל,
'אמרתי לך לעצור, אבל אמרתי לך לעצור' המאבטח מדבר עם עצמו
ודימעה קטנה,
'זה בסדר, אתה אתה, אתה צריך להבין' אני מסביר,
נותן לו את היד, מסדר את הדברים,
'זה אני המפגר. אבא שלי צדק',
והוא תופס לי את היד, אומר לי לא ללכת לשום מקום, שזו פגיעה לא
קשה,
'אבא שלי', אני מחייך,
'היה גבר שבגברים' אני לוחש,
'ואני' נעצמות לי העיניים,
הוא בוכה כמו משוגע,
'יוצא דופן. נולדתי מחוץ לגדר'.
השמועות אומרות שהייתה לוויה שקטה, פורטינית, כמעט מיותרת,
בחיו ובמותו, הם אמרו,
זה, זה היה עוף מוזר,
כאילו, כאילו הלך אל מותו,
ובעצם, הם לא מבינים עד היום,
אל מה, לעזאזל, הוא הלך?
מה היה שווה את זה כל כך?
מסכן אבא שלו, הם אמרו,
היה מתהפך בקרבו.
קברו אותי מחוץ לגדר.
איפה שהתולעים ישנות.
אבא שלי, השמועות אומרות, ממש ממש מרוצה.
הוא, אבא שלי, שוב פעם צדק.
באמת יש לו ילד מפגר.
יעשה הכל בשביל לקבל חיבוק.

המסכן.