אני רוצה לעשות משהו. אני רוצה שהעולם ייעצר. אני רוצה להגיד
לו "די! מספיק! לא צריך עוד לזוז להתקדם! זה לא בסדר שאתה ככה
מסתובב ומסתובב במקום ללא שום סיבה, רק כדי שלנו יהיה יום
ולילה. אתה יכול לנוח לרגע."
אבל הוא "מה פתאום. את לא מבינה שחיים תלויים בי? ילדה, לכי
הביתה לישון. מחר יהיה יהיה יום חדש. שוב תזרח השמש מעל וזאת
בזכותי. אני את תפקידי עושה אז כדאי מאוד שאת את שלך תקיימי."

"ומה בדיוק תפקידי?"
"תפקידך לגרום לכך שמשאי לא יהיה לשווא. צריך עוד ילדים כמוך
בעולם"
ואז הוא נעלם ולא ראיתי אותו שוב לעולם.

לפני יומיים התחלתי לחשוב ולחשוב ולחשוב ולחשוב ולחשוב ולא
הצלחתי להפסיק. חשבתי בהתחלה מה ללבוש למסיבה של יוני ואז
התחלתי לדמיין אותנו רוקדים מוסיקת סלואו. ואת כל העולם פשוט
נעלם כשאנחו ממשיכים לרקוד ולרקוד ומסתכלים זה לזו בעיניים.
ואז אמא הזכירה לי בצעקה שעוד מעט באים אורחים ושלא התלבשתי
עדיין ושכרגיל אני תמיד מאחרת ואז כולם צריכים לחכות רק לי.
כאילו שהם באמת עושים את זה אבל לא משנה. ואז היא אמרה שלפחות
אם הייתי עוזרת במשהו הייתה לי איזו שהיא פריבילגיה לאחר, אבל
מכייון שאני רק אוכלת וישנה וחיה על חשבונה כמו פרזיטית בלי
לעשות את חובותי המעטים אין לי זכות לאחר.
רציתי להגיד לה שאם הייתי חיה במשפחה נורמלית עם אמא ואבא
שאוהבים אחד את השנייה ולא חיים בנפרד כל אחד עם המציאה שלו
אולי הייתי יוצאת אחרת. אבל האמת שאני לא רוצה להיות להיות
אחרת. אני אני! אני מישהי מיוחדת! יש בי עומק ויופי מבפנים
ובחוץ ויש לי המון מה לתת לעולם הזה.
יכול להיות שאם הייתי גדלה בסביבה יותר נחמדה עם משפחה חזקה
ותומכת, הייתי יכולה להראות את כל המעלות שלי. אבל כרגע, תחת
הנסיבות שקיימות היום, המעלות היחידות שאני מראה הן המעלות
כשאני מתחילה לדבר מול אנשים וכולם מסתכלים ומשתתקים פתאום
ומחכים לראות מה יש לי להגיד או כשאני צריכה לשיר או לרקוד או
בכלל להראות מה אני שווה. אז זה קורה. הלב שלי מתחיל לדפוק מהר
יותר ומהר יותר אני נהיית אדומה מתחילה להזיע. הלב דופק חזק
יותר וחזק יותר עוד ועוד ועוד וכולם מחכים ואז אני מתחילה
לעלות חום ולהרגיש חלשה וכולי סמוקה. מחזה לא נעים במיוחד אצל
מולטית שכמותי שנראית כאילו יצאה כרגע מתנור או אחרי ריצה
מסביב לעולם ובחזרה.
ואז קורה משהו יותר גרוע. אני מתחילה לגמגם ואם אני מנסה לחייך
האף שלי מפמפם. ואני אומרת לו "די. מספיק. תרגע מיד ותפסיק
לפמפם. תנשום עמוק אין שום סיבה להילחץ" אבל הוא פשוט לא רוצה
להקשיב.
ואז הכל נהרס ואני מנסה לחייך להראות שהכל בסדר. אבל לא. שום
דבר לא בסדר. אני מרגישה כל כך מגעילה, כל כך לא שייכת. מה
עשיתי שזה קורה כל הזמן אני לא רוצה שזה יקרה אולי עדיף שאני
פשוט אשתוק ולא אתבלט. אבל אם אני אעשה את זה מה יהיה עלי ועל
העקרונות והרגשות והמחשבות שלי. לאן הן ילכו? ומה יהיה על
העולם? נתתי לו את המילה שלי. אני חייבת להמשיך. אני דואגת למה
שיקרה לו כשאני כבר לא אהיה כאן. בזמן האחרון הוא נעשה תלוי בי
יותר ממה שאי פעם חשבתי שהוא יוכל להיות. הוא נפתח אלי ועכשיו
אני אאכזב גם אותו. אהה. מה יהיה? מה יהיה?