כחול כנגד הבהירויות הקלות של השמיים
כחול שאוכל את אורו, פצע
שעולה מתוך השכחה. דברים נלקחים
על ידי צלליהם, קפואים ומוכי
טיפשות. מה הם ידעו בכל מקרה?
רק הקור יכול לדבר
או לא לדבר. בפנים הכאב
שר, שיר בפנים.
עוד שיר שהוא הדיאלקט השבטי
של הריטלין. ואנחנו, מלאי חורים
וחללים להשכרה.
"This cock is a porch some dogs lay under and die, all
alone"
לכמה השניות הבאות, בזמן שהאוזן
שואפת את הערב, שירה מצטברת.
המתקן שמפמפם יאמבים בחזי הולך
להפסיק לרגע ולשיר קצת. מה? לא הרבה.
יש צער שהוא כל כך זקן וכסוף עד שאינו
מצטער יותר. יש מקום בין התשוקה לזכרון - איזשהי
מרפסת בכפר סבא, שאיננו יכולים יותר לקרוא או לאחל לה.
(גשם)
על הגג כפילו הוא האופק
שמתקרב למסירה,
למגע שמסרו הוא,
ששרירו הוא הניחום של,
משפחתו של,
החברתיות של היותנו תמותה.
זה באמת מוזר, הרי זו רק תערובת של האוויר,
שתופסת את הלב המגמגם ב"אחת,שתיים" - צעדיו,
ואז כבר לא.
בחוץ, העלים מכפילים בקצב עולה את מגלעינהם
לחומרים של שיר עם.
כל כך הרבה ימות לדבר עליהן.
התרוממויות עדינות כאלו ממספרות כל כך הרבה אופנים
לשששששש.
מי מבין את השפה הזאת? אף אחד.
אף אחד ואף אחד ואף אחד.
|