"שמי פנחס" אמרתי לרופא,
"פנחס?" שאל הרופא,
"כן פנחס" עניתי,
"פנחס זה לא שם שמתאים יותר לבן?"
"אוי דוקטור, אתה כל כך שובניסטי. הניתוח יכאב?!" שאלתי,

בזמן הניתוח אכלתי. כן, כן אכלתי סנדוויץ` טונה טעים מהבית,
אמא שמה לי חמוצים בפנים.
לא נגעלתי כלל, בעצם אני מתעניינת ברפואה. אני מבקרת בקביעות
במפגשי פרחי רפואה, מלמדים שם על צמחים ותרופות.

בכל מקרה, הניתוח היה אכן מכאיב, אני לא חושבת שאי פעם אוכל
ללכת, הציפורן, היא כל כך מזוהמת, כל כך חודרנית.

"דוקטור זהו?" שאלתי,
"כן אם תכאב הרגל קחי משכך כאבים, הנה המרשם" הוא ענה,

לאחר יומים כבר יכלתי לפתוח את התחבושת ולצפות בציפורן המדממת
שלי, ביקשתי מאמי שתפתח את התחבושת, בעוד אני אוכלת פיצה עם
זיתים, מה? הייתי רעבה.

לאחר שבחנתי את הציפורן מכל הכיוונים וניסיתי לאפר אותה בכל
הצלליות המנצנצות שקניתי בסופר פארם,
אמא יצאה מהחדר ונותרתי לבדי בחדרי הורדרד.

"פנחס, שמעתי מישהו לוחש
"פנחס למטה" שנית.
הבטתי מטה וחזיתי בדבר נוראי, הציפורן, היא זזה, מדברת אליי,
אולי זו ההשפעה מהכדורים? תהיתי.
שיניתי את דעתי לאחר שהבנתי כי הציפורן אוחזת באולר.
לא ידעתי איך לברוח מהציפורן, הרי היא מחוברת לבוהן היפהיפיה
שלי,
למזלי אמא חזרה לחדר.

"אמא הציפורן, היא מנסה להרוג אותי, לא אמא אני לא רוצה בננה,
אמא לאן את הולכת? לא"

טוב, הבנתי שאצטרך להציל את עצמי אז חטפתי סכין מטבח שהייתה
במקרה מונחת ממש על שידתי הוורודה.
החלטתי לעשות מעשה נועז וכרתתי את הבוהן היפהיפיה שלי.
ירד קצת דם אבל לא נורא.
הומרצתי לבית החולים בדחיפות והדוקטור סידר לי בוהן פלסטיק
ורודה חדשה.

למחרת היה אמור להיות מבחן בתלמוד, אבל לא רציתי ללכת, הבוהן
טיפה כאבה.
אבא אמר לי: "פנחס, לכי לבית הספר"
"לא", סירבתי "אבא תגיד למה קראת לי פנחס, זה לא שם של בן?!"
"פנחס, פיני,  מה פתאום חמודה, נקראת על שם בן דודתך פנחס שמת
בניתוח שקדים, זהו  שם בעל משמעות עצומה.
"טוב אבא, תודה על המידע החשוב הזה אבל אני לא הולכת לבית
הספר", אמרתי.

וכך נשארתי במיטתי וקראתי ספר של רם אורן {כמה אני אוהבת את
הספרים שלו, הוא אחד הטובים}
תכננתי לקרוא כל היום, נו הבוהן, כואב, איי, איה.
אבל במפתיע התקשרה אליי אליסה בכדי להזכיר לי שיש פגישה עם
סופרת.
למרות הכאב העצום הגעתי לפגישה וסיפרתי לאליסה על כל מה שקרה.
היא ממש טובה בלכתוב סיפורים, היא הציעה לכתוב את כל מה שאירע
לי בכדי לשמר את הזכרון האיום הזה ולהקדיש יום אחד בשנה עבור
הבוהן שלי.

לאחר שנה וחצי פנחס התחילה ללכת לצופים.
באחת הפגישות דיברה פנחס עם אחד החניכים והתוודעה לציפורן
החודרנית שלו.
היא ייעצה לו ללכת לרופא בהקדם האפשרי ואף המליצה על אותו
הרופא שטיפל בה שנה וחצי קודם לכן.
אחרי כמה שבועות, ראתה כי לתלמיד הנועל סנדלים כחולים יש בוהן
פלסטיק בצבע תכלכל מנצנץ.