"אם אתה נכשל גם במבחן הזה אני שולח אותך לפנימיה צבאית-נמאס
לי" זה מה שאבא שלי אמר לי באותו היום... למה הוא לא מבין שאני
לא עושה דווקא? למה הוא לא מבין שגם אני רוצה לראות על המבחן
סוף סוף ציון נורמלי? אוף הוא חושב שאני סתם מזלזל ולא אכפת
לי. כמו כולם, כולם חושבים שאני סתם נהנה מזה, לא אכפת לי
מכלום, אבל זה לא נכון! וואי כמה הייתי רוצה להוציא במבחן ההוא
80, עזבו, אני לא רוצה 100 אני אהיה מרוצה גם מ-60 העיקר ציון
עובר סופ-סוף. אז פתחתי את המחברת והתחלתי לקרוא אבל לא הצלחתי
לזכור ואז איבדתי את הריכוז ושוב לא הצלחתי ללמוד, כמו תמיד,
בסוף נרדמתי מלא יאוש. למבחן הגעתי במטרה אחת בלבד לעבור, גם
כן המורה הזאת, החליפה מקומות ואני יושב ליד הילדה הכי חרשנית
בכתה, היא מהילדות האלה שמוציאות 100 בכל מבחן ואם חס וחלילה
הן הוציאו 98 אז זה הרס להן את כל היום. המבחן התחיל אני קורא
את השאלות ולא מבין כלום הכל מתערבב לי בראש ואני מבקש ממיכל
(זאת שיושבת לידי) "בבקשה, תני לי להעתיק, אני חייב לעבור את
המבחן הזה" והיא כמו הדבר הכי מעצבן בעולם שיכול להיות "לא
נותנת לך להעתיק, אם אתה רוצה לעבור היית צריך ללמוד, זה לא
מגיע לך" יו, איך התעצבנתי עליה באותה שניה רציתי להחטיף לה
כזאת כאפה אבל התאפקתי וביקשתי ממנה שוב בנימוס ויפה "בבקשה,
את לא מבינה, אני חייב לעבור את המבחן הזה, זה עניין של חיים
ומוות" והיא בשלה "לא, אמרתי לך כבר, אני לא אתן לך להעתיק" יו
באותה שניה יכולתי להפוך עליה את כל השולחנות שיש בכתה אבל רק
חשבתי על מה אבא יעשה לי כשהוא ישמע על זה, מה אני דפוק? לא
מספיקה לי פנימיה צבאית? "אין בעיה, כשאת תצטרכי עזרה-שכחי
מזה" "עזרה ? ממך? חחח הצחקת אותי" יו אני מתאפק שלא להרביץ
לה... ניסיתי לענות על השאלות ממה שקראתי אתמול עניתי על מה
שידעתי והגשתי למורה את הבחינה תוך 1/2 שעה יצאתי וטרקתי את
הדלת כשאני מסתכל על מיכל. יו, אני כל-כך שונא את הילדה הזאתי
למה היא חייבת להיות כל כך מעצבנת? זה לא אנושי מה שהיא עושה.
שונא אותה! שונא אותה, שונא אותה!!!
עבר שבוע וקיבלנו את המבחנים בחזרה "נטע, ארז, רותם.." אני
שומע את המורה מקריאה "יובל" שיט, הגיע תורי, קמתי ולקחתי את
המבחן לא הסתכלתי בו מה זה יעזור לי? לראות את הנכשל? טוב
החלטתי שזה לא משנה והציון כבר כתוב אז פתחתי אותו... 32
מתנוסס לו למעלה ועוד כל מיני הערות של המורה. נכון, לא ציפיתי
להרבה, אבל תמיד יש את התקווה, שאולי, במקרה, הצלחתי. באותו
רגע כל-כך שנאתי את מיכל! לא יכולתי לשנוא אותה יותר, הסתכלתי
עליה ואז המורה קראה "מיכל" והיא כזה קמה לה-בשיא הגאווה עם
החיוך המטופש שלה. לוקחת את המבחן מתיישבת ליד השולחן ורק אז
פורשת אותו ורואה את ה-100 שלה... ושוב החיוך הדבילי הזה על
הפנים שלה. סליחה, טעיתי, עכשיו אני שונא אותה הכי שבעולם, היא
והחיוך המטומטם שלה!
יו, כל-כך כל-כך כל-כך הרבה שנאה!!! די אני חייב להירגע אסור
לי להרביץ לה למרות שזה נראה שהכאפה תתלבש עליה ממש ממש יפה.
בסוף השיעור המורה קראה לי לשיחה, גם כן שיחה אפשר לחשוב
שהשיחות האלה עוזרות באמת. גם כן המורות האלה חושבות שהן
מתקנות את העולם בדיבורים. טוב אז הלכתי לשיחה שלה והיא באמת
לא חידשה לי שום דבר אז פשוט הנהנתי ועשיתי כאילו אני מקשיב לה
ובסופו של דבר היא אמרה "אני אדבר עם אבא על העניין ונשקול מה
לעשות איתך" אוף אנ פשוט לא מאמין שזה קורה לי והכל בגלל
החראית הזאתי מיכל החרשנית יו כמה שאני שונא אותה! חזרתי הביתה
כולי בבאסה אני לא מאמין שזה היום שלי... ואז ראיתי אותה צועקת
לעזרה, כן כן, מיכל צעקה לעזרה שמישהו יציל אותה ואני כולי
מסתכל עליה במבט של שנאה בעיניים ולא אכפת לי מה יקרה לה הלאה
היא דפקה אותי-למה שאני לא אדפוק אותה. מגיע לה לחננה הזאת,
הסתכלתי למה היא צועקת וראיתי מישהו מחזיק אותה בכל הכוח - לא
ברור לי למה כן אני בחיים לא הייתי נוגע בה אבל לא משנה זה כבר
פרט שולי לגמרי. באותה דקה רק חשבתי האם לעזור לה או לא? אבל
השנאה כל-כך חזקה שאמרתי לעצמי: 'מגיע לה היא דפקה לי את החיים
שהם ידפקו לה בחזרה'. ואז חשבתי לעצמי שמצד שני זה לא מה שאני
באמת מאחל לעצמי-נכון אני שונא אותה אבל אני לא אצא המניאק
שהיא אחר-כך תרגיש חרא עם עצמה שהיא לא עזרה לי. אז הלכתי
לכיוון והעפתי את אותו אחד שעדיין לא ברור לי למה הוא התקרב
אליה בכלל. והיא עצורת נשימה הסתכלה אליי במבט מסכן, כמו איזה
כלב עזוב ואני מסתכל עליה במבט של זלזול ואני רואה אותה מנסה
להגיד תודה אבל היא לא הצליחה לומר פשוט כלום או בגלל החניקה
או בגלל התדהמה. אני הסתכלתי עליה ואמרתי לה בחיקוי של הקול
שלה "עזרה? ממך? חחח הצחקת אותי", והלכתי מהמקום. כשהסתכלתי
אחורה ראיתי אותה בוכה.