דניאלה: אני לא עשיתי לך שום דבר, באמת שאין לי מושג למה אתה
שונא אותי, אבל אם אתה שונא אותי, אז לא שווה שאני ידבר איתך.
רון: את מעצבנת, לא יודע למה, אבל אני פשוט מאוד לא מחבב אותך,
את כל הזמן מדברת, יש לך המון אנרגיות, צועקת, כל הזמן מנסה
להיות "מגניבה" עם כולם, אני פשוט לא אוהב את זה!
דניאלה: אבל חשבת פעם שאולי אני לא עושה את זה בכוונה, אני
באמת רוצה להיות חברה שלך! אני מעריכה אותך, כי נראה לי שיש
בינינו דמיון, אני אף פעם לא שמה לב לזה שאני כזאת, אולי כי אף
פעם לא אמרו לי את זה? אבל אם אתה לא רוצה לקבל אותי ככה, זאת
בעיה שלך, כי ככה אני ואני גאה במה שאני עם כל המינוסים.
רון: אבל את רואה שאני מנסה, אני באמת מנסה להשלים עם העובדה
שאת זאת את, אבל זה עדין לא אומר שאני מחבב אותך, ואל תראי
אותי כטיפוס אנטיפט, כי אני יודע שיש כאלו שחושבים את זה עלי,
יש פשוט דברים שכל כך מפריעים לי בבני אדם.
דניאלה: אתה ממש מתחיל לעצבן אותי, אתה אומר דברים נורא קשים
אבל בעדינות וברכות, כדי שאתה תצא ה"טוב" בכל הסיפור, והנה עוד
פעם אני יוצאת הרעה ואתה הנשמה הטובה, נמאס לי פשוט נמאס לי!
רון: את חייה בהזיות, כל החיים שלך זה לנסות להיות סבבה עם
אנשים, אבל את לא תצליחי כי תמיד היו אנשים שלא יאהבו אותך,
אבל אני אנסה, רוצה לבוא אלי היום?
דניאלה: בסדר
רון: עכשיו תני לי נשיקה.
דניאלה נשקה לו, והם הלכו מהספסל איש איש לעסוקו. |