נסעתי באוטובוס כמו כל יום, מהסתכלתי דרך החלון, והרוח ליטפה
לי את הפנים.
מצמידה אלי את התיק כי אישה זקנה רוצה לשבת לידי.
הצמדתי את המצח לחלון ובהיתי... פשוט בהיתי, התעייפתי.
הנה רחוב עבר, והנה עוד עץ זקן קרס.
והרחובות דומים,כמו כל יום.כל נסיעה מעייפת.
ירדתי מהאוטובוס, חוויה כבר לא כל כך חדשה.עכשיו המשימה למצוא
מישהו ללכת איתו כדי לא להיות לבד.
בסוף כשמגיעים לעינוי=בית ספר, צריך למצוא את החברים, ולקוות
שהיום יהיה טוב יותר.
אוה... הנה אחד, ועוד אחד, וכבר אפשר לצחוק ולהתבדח. רק שהבעיה
שהצחוקים עלי.
צוחקת כי אין ברירה, מנסה להתקבל בחברה, הכל למען המטרה, לא?
יושבת בשיעורים מניחה את הראש על השולחן, מקווה לצלצול המיוחל.
ופשוט חושבת.
התבגרתי?
אני שונה?
למה פתאום כולם נראים לי שונים?
למה פשוט המשחק של המקובלת והחברה נמאסה עלי?
למה אני חושבת שזה פארסה דפוקה?
זה לא נכון? זה לא אמיתי?
הצלצול הגיע והשעה ללכת. נפרדת מכולם עם חיוך ממש ענק. רק כדי
שיצחקו ויקראו לי דפוקה.
שוב עליתי לאוטובוס. פתחתי את התיק בשביל להוציא את הארנק,
התיק נפתח לי וכול הספרים נפלו לרצפה.
רציתי לבכות אך אמרתי שזה לא הזמן
אספתי הכול והתיישבתי שוב מול החלון.
"פסס... ילדה..." מישהו קרא מאחורי.
הסתובבתי והרגשתי שמשהו עלי.
ראיתי שזאת לטאה.
צרחתי כי פחדתי ושנאתי את הילד שצחק.
אז הרמתי אותו בחולצה, ונתתי לו מכה ישר בפרצוף, שיבין שאיתי
כבר לא מתעסקים!!! |
