שבת  29.11.2000 - היום שאחרי הסוף, החקירה

- יפו, 14:12, חדר קטן, אפוף עשן סיגריות, שולחן גדול, מפוצץ
בניירת. כמה עיתונים, כמה ספלי קפה שכבר נראים כמו חלק
מהריהוט, אקדח וחגור צידי מונחים על השולחן. שני חוקרים מביטים
זה בזה, מסתכלים שוב בכותרת בעיתון, מחזירים מבט אל האחר.
השתיקה נשברת...
"תהרוג אותי, אני לא מבין. למה? לפעמים אנשים עושים כאלה
דברים, עידן, פשוט אין לי מושג מה עובר להם בראש! למה בן אדם,
לוקח סכין מטבח, ודוקר את החבר הכי טוב שלו 5 פעמים?! לממממה?!
אני אומר לך, אני מתחיל להשתגע... החקירה הזאת אבודה! אין
מניע, אין רקע נפשי, אין עבר פלילי, אין לי כלום! כלום! אני
נותן לזה מקסימום עוד..."
" יוחנן! די! חלאס! צא החוצה, תעשן סיגריה, תחזור כשתירגע.
אני לא צריך אותך כאן לזיין לי במוח. אתה לא עוזר לי בכלום,
כשאתה נכנס לכל הקטע שלך, של ה-"אין לי עם מה לעבוד!" "החקירה
הזאת אבודה!" "אני מסכן, עידן, תרחם עליי..." התלונות
והבכיונים שלך עוד לא הביאו אותנו לשום מקום!"
- שקט -
"אתה, מאז שאשתך עזבה אותך, נדפקת לגמרי... בסדר! אז היא
מזדיינת עם ילד בן 20! תכיר בעובדה! תן לה גט! כואב, נכון, אבל
תעבור הלאה... תסדר ת'ראש שלך קצת, אתה לא מתפקד כבר
חודשיים!"
"וואללה, עידן, תאמין לי אתה... אתה תמיד היית חרא..."
-השתיקה מתחדשת, צלצול הטלפון צורם, וחותך את המתח בחדר. מישהו
מזדהה בתור האבא של הרוצח.


שבת  29.11.1996 -  ערן וטל

"ערן! חכה רגע! לאן אתה רץ?!"
- טל מתנשף, ומסדיר את הנשימה, ידיו נשענות על ברכיו.
"מה קורה טל? טוב לראות אותך! אני בדיוק באמצע ריצת ערב. חלק
מאיתנו רוצים לשמור על כושר, אתה יודע..."
"טוב לראות גם אותך אחי... אתה יודע איך זה, ברוך השם, הכול
טוב, לומדים, עובדים, כרגיל... אבל, למי יש זמן לרוץ?!"
"מה עם ה"ילדונת החדשה" שלך? יוצא לכם להיפגש בכלל? תגיד?"
"מעט מדי לצערי... האמת שהיא קצת אומללה, עם המצב הזה, אתה
יודע, זה מרגיש לפעמים כאילו, אני כל הזמן עסוק, והיא יושבת,
מחכה לי בדירה, כמו איזה גלמודה קטנה כזאת... זה התחיל ב"בום",
אבל לא נראה לי שזה יגיע לאנשהו..."
"כן אחי, זה לא נשמע קל מדי... גם אני בקושי רואה אותך,
יא'חרא קטן! יש לך חברה כבר חודשיים,  והחבר הכי טוב שלך,
במקרה זה אנוכי, עבדך הנאמן, עוד לא ראה אותה! טוב, אולי חוץ
מאיזה תמונת פספורט מפגרת, שאתם נראים בה כמו איזה זוג יונים
מצוי... היא מנשקת אותך, ורואים לה בקושי רק את האף!"
"אני יודע, אני יודע. אחי, תאמין לי, אתה תהיה הראשון..."


שבת  15.11.1996  -  פגישה מקרית -  ההתחלה

-ת"א, רחוב אבן-גבירול, אור של פלורוסנט חיוור, מאיזו
פיצוצייה, מאיר מעט את הרחוב. צליל החדשות של השעה 3:00 בוקע
ומזדמזם לו אל הרחוב.
"סליחה? זה נפל לך..."
- שיער שחור, ארוך, חלק כמו גשם. עור עדין, חלק ובהיר, חיוך
קטן, קבוע, מרוח על  זוג שפתיים מלאות. אף קטן, וזוג עיניים
חומות, נפקחות אל מולו לפתע וחודרות ישר אל תוך עיניו. היא
מסתובבת.
"מה זה?!"
" זה נפל לך!"
"אני לא שומעת! אני עם דיסקמן באוזן!"
"אני יודע! אני לא עיוור!"
"מה אמרת?!"
"אמרתי שאני לא עיוור!!!"  
"מה?!"
"לא חשוב..."
"או! עכשיו אני שומעת... סורי, זה היה קצת חזק מדי..."
"רק רציתי להגיד לך, שנפל לך הפתק הזה מהכיס."  
"אה, תודה, אבל, זה... לא נפל לי, עשיתי "בכאילו". בעצם,
רציתי לזרוק את זה. אתה מכיר את זה, כמו כשאתה "מתעטש" או משהו
ובמקרה היד, עם הזבל מונפת לאחור, ואופס...?"
- הוא לא גבוה, קצת שזוף, שיער קצוץ, בדרך כלל לא הטיפוס שלי,
היא חושבת לעצמה, אבל משהו בעיניים שלו... טוב שיגיד משהו...
אוי, רק שלא יהיה איזה דביל.
"אז מה? ככה? באמצע הרחוב? על הרצפה?"
"מה... אתה... שוטר או משהו כזה?"
"לא..."
"אתה.. .מתנדב ב... בחברה להגנת הטבע?"
"לא..."
"אולי... בעצם לא אכפת לך בכלל מהנייר שזרקתי, ואתה סתם מחפש
דרך להתחיל איתי?"
"עלית עליי..."
- ואוו, איזו ישירות, ממש שיפדה לי את הצורה, טוב... טל...
עלתה עליך, אבוד, לך לישון.
"052-668913, רעות,  תתקשר אחרי 22:00, אבל לא יותר מאוחר
מ-22:30, כי אני לא אענה לך אח"כ, ואם אתה מחפש קשר רציני, אז
תחסוך לך שיחת טלפון, כי אני לא בקטע סבבה? ביי!"
"אבל... רגע... אני... בכלל... זאת אומרת... ביי?"
-הקריין מודיע על סוף החדשות, חתול ג'ינג'י שמן אחד חוצה בריצה
את הרחוב, ניידת משטרה חולפת, עם אורות מהבהבים, פנס רחוב
מרצד, ושוב זמזום הטלוויזיה חוזר. תכנית הלילה, שירים שנעים
איתם.


שבת, חצות ושלוש דקות,  3.11.1998  -  טל בן 25

"היום יום הולדת! היום יום הולדת! היום יום הולדת ל - ט-ל!!!

חג לו שמח, וזר לו פורח! היום יום הולדת ל - ט - ל !!!"
-ערן מפסיק את המוזיקה. הדירה הקטנה "מפוצצת" באנשים, חברים,
משפחה, חברים מהעבודה, גזרי קונפטי בכל עבר, עשרות חיוכים,
בלונים מתעופפים, וזוג פנים אחד קפוא, מעמיד פני תדהמה
אדירה... כולם עוצרים לרגע את השירה, ביחד, כאילו לפי סימן
מוסכם מראש -
"חבר'ה תודה רבה... באמת, אתם מדהימים, תודה לכולכם, ואני רוצה
לומר גם תודה מיוחדת לרעות, על מסיבת-ההפתעה המטורפת הזאת,
ש"לא ידעתי בכלל על קיומה!" ולהגיד לה כאן לפני כולם... ש...
שאני מת עליה... ושהשנתיים האחרונות איתה היו פשוט מדהימות,
אולי הכי מדהימות בחיים שלי... ו... אני... לא רואה איך אני
יכול לחיות בלעדיה. רעותי, חיים שלי, אני אוהב אותך."
"אאאווווהההה..." - כל קהל האורחים נוהם כאחד... רעות מסתכלת
בעיניו, היא מחזירה לו מבט אוהב. היא מסמיקה ומתרגשת, נראה
כאילו היא עומדת לבכות מאושר. גם טל עצמו נראה כבעוד רגע יישבר
ויבכה...
לפתע, ערן מחזיר את המוזיקה, ששוברת את האווירה המתרגשת, כולם
רוקדים, מדברים בקול רם, צוחקים וזזים אל עבר הסלון. בפינת
החדר, נשאר זוג, שלפני רגע כמעט בכה מאושר, מתחבק.


שבת  29.11.2000

חם מהרגיל לעונה. צהריים, עצלתיים, 32 מעלות בצל, מזג אויר
הביל. רדיו ישן, על אדן חלון, ביפו, צועק אל הרחוב, את הצפצוף
המוכר... והרי החדשות:
"... גופת בחור בן 24 נמצאה הבוקר, ללא רוח חיים, בדירתו, ו-5
סימני דקירה מופיעים בחזה. סימני טביעות אצבעות נמצאו בזירת
האירוע, מהמשטרה נמסר כי בידיהם מספר חשודים, אולם כרגע, אין
כל כיווני חקירה. שמו של המנוח עדיין לא הותר לפרסום.
שר האוצר הביע אמש, דאגה על המצב הכלכלי, לאחר ש..."


שבת, 4:01, לפנות בוקר   3.11.1998 -  טל בן 25 וקצת
"רעות..?"
"טל...?"
"אני רוצה להגיד לך משהו... אבל..."
"מה?"
"אני לא יודע מאיפה להתחיל."
"טלוש... פשוט תגיד את זה, ממתי אתה מתבייש ממני?!"
"ממתי? - מאז שנתת לי את הטלפון שלך, באמצע הרחוב, על דף נייר
משומש, שרגע קודם זרקת על הרצפה."
"אתה לנצח תזכיר לי את זה, אה? מצחיק אחד..."
"כן לנצח... רעותי?"
"מה?!! דבר כבר טיפשון!"
"תתחתני איתי?"


שבת, 2:30 לפנות בוקר,  29.11.2000  הדירה של ערן - הסוף

"טל... תירגע!"
"אני לא מאמין לך ערן..."
"טל, תירגע! אתה מתחיל להפחיד אותי, מה עובר עלייך?! בחיים לא
ראיתי אותך ככה.
"לא רוצה להירגע!"
"שתית תגיד לי?"
"כבר שעה אני הולך ברחובות, מנסה להירגע... אני לא מאמין
ערן... אני לא יודע אם לבכות או לצעוק... מה אני אמור לעשות?"

"מה? טל! על מה לעזעזל אתה מדבר?!"
"על מה אני מדבר? אתה יודע טוב מאוד, יא חתיכת חרא! חבר הכי
טוב שלי! איך אתה לא מתבייש... אני... אני פשוט לא תופס את
זה..."
"טל... חכה רגע, אני לא מבין מה אתה רוצה, באמת, בוא נירגע,
נהיה הגיוניים, אין לי מושג מה אתה רוצה ממני, אז פשוט תסביר
לי!"
-   שקט   -
"ראיתי אתכם ערן."  
- שקט, קצת יותר ממושך -
"טל אני..."
"מה? מצטער? אתה מה? מה כבר יש לך להגיד חתיכת טינופת?"
"אני..."
"אתה יודע מה ערן? פשוט סתום את הפה. אני לא רוצה לשמוע ממך,
ועדיף שאני אלך עכשיו, לפני שיקרו פה דברים ויאמרו עוד דברים
ששנינו נתחרט עליהם. רק תענה לי על דבר אחד. איך, מכל הבחורות
בעולם, היית חייב לזיין את הבחורה, היחידה, שאי פעם
אהבתי...?"
"זה לא כמו שזה נראה טל..."
"מה?! ערן, פשוט סתום. תסתום את הפה שלך, אתה מגעיל אותי! אני
יגיד לך בדיוק איך זה נראה! אתה נכנס לחדר. אתה שומע את האישה
שאתה אוהב, את אשתך, אתה שומע אותה גונחת, אתה רואה את הגוף
העירום שלה רוכן מעל מישהו אחר, מעל החבר הכי טוב שלך! אח"כ,
מחשכת חדר המדרגות, כרוח רפאים , אתה רואה אותו, חולף  על
פניך, נעלם באפילת הרחוב, מותיר שובל ניחוח מוכר אחריו, ריחה
של אשתך. אתה כל-כך רוצה להיכנס הביתה, לשאול אותה מדוע,
אבל... משהו בפנים נקרע, אתה מרגיש איך הלב מדמם, איך טיפות
הדם שלו, נוטפות על השטיח, וחורצות דרכו את הרצפה. איך הבטן
מתערבלת, והבחילה הכי נוראית שהרגשת בחיים שלך, מטפסת ועולה,
מעלה מעלה... אתה מוכרח לנשום אוויר נקי, אתה רץ אל הרחוב, אבל
גם שם... השמיים מזוהמים, והם נופלים עליך. רק לחשוב על זה
שוב...  על החדר ההוא, התמונה הזאת לא יוצאת לי מהראש... זה לא
ייאמן כמה שזה כואב... זה פשוט...
יא חתיכת בן זונה."
"טל, תראה, אני מבין למה אתה כועס, אני מבין, אבל אני חייב
לספר לך משהו בקשר לזה..."
"מה..?! אתה מבין למה אני כועס?!"
"יש דברים שאתה לא יודע!"
"על מה אתה מדבר?"
"ב-'בלוק-באסטר'... היום בערב... היא ניגשה אליי..."
"לא נכון! שקרן!"
"היא פנתה אליי טל, היא אמרה שכבר הרבה זמן היא חשבה על
זה..."
"שקרן! תפסיק!"
"היא אמרה ש..."
"די!!! תפסיק כבר! שקרן!"
"בחיי, אני נשבע לך!"
"ערן, אני מזהיר אותך!"
"בן-אדם! אני בחיים לא..."
"אתה משקר!!!"
סכין מטבח, מגירה ראשונה, דקירה ראשונה במרכז החזה, ערן נופל.
הוא לא מרגיש כלום. הלב עוד כואב, אבל זו לא הסכין. היא יוצאת
ונכנסת עוד 4 פעמים. טל מתנשף. גם הוא לא מרגיש כלום. הדמעות
שלו זולגות על פני חברו, המוטל תחתיו, במבט קפוא, מופתע ומתנצל
כל-כך, וממנו אל שלולית הדם הנקווית לצידו. הדמעות שלו כבר
הפסיקו לזלוג. טל מתרומם, יוצא מהחדר, חוזר, שוב יוצא. הוא
מחייג כמה ספרות בסלולרי...
"אבא? זה טל. אני... משהו קרה. לא. אני לא בסדר... ערן מת. אני
רצחתי אותו."


שבת, 1:10 לפנות בוקר,  29.11.2000

"טוב, טל, סיבוב קבוע דרך הדירה שלך?"
איזו שאלה? אנחנו חברת שמירה, לא? תפקידנו לדאוג לשלום הציבור,
ומה חשוב יותר משלום הציבור הנשי? בטח ובטח שחברה שלי..."
"טוב, תכלס, מה זה חשוב, בשכונה שלך או באחרת."
- פנייה קלה, מאטים, מדליקים את ה"צ'קלקה". רכב המוקד העירוני,
של השניים, עוצר לרגע בצד.
"תגיד אחי, האור בחדר שינה דולק או שזה נדמה לי?"
"אתה בטח עייף, אחי. רעותי עובדת מחר על הבוקר, היא ישנה כבר
כשיצאתי."
- צללית חולפת מול החלון.
"מה זה היה?!"
"לא יודע לא ראיתי כלום..."
- שוב, צללית בחלון. הפעם, דמות של גבר מצמידה דמות של אישה אל
החלון.
"רעות!!! כוס אוחתוק, מה זה היה?! אני עף לשם, תהיה על הקשר,
אולי נצטרך גיבוי!"


שבת, חצות ושלושים,  29.11.2000

"זה יהיה 22.90 אדוני."
"אין בעיה, שנייה אני אגיע לארנק... מה...? אני לא מאמין...
תקשיב גבר, אתה יכול לשים לי את הסרט בצד ל-15 דקות? שכחתי את
הארנק בבית, אני טס הביתה וחוזר!"
"אני מצטער אדוני, אנחנו סוגרים עוד 5 דקות..."
"טוב, 10 דקות אני פה, נו? תעשה ג'סטה, רץ וחוזר!"
"אדוני, אני מצטער, אח"כ אני חוטף על הראש..."
- קול נשי, עדין, ומצד שני גם קר, מפריע לדיאלוג חסר הסיכוי:
"אני אשלם, זה בסדר."
"רעות?!" וואלה! מאיפה באת לי?! את מלאך את, תאמיני לי! מלאך!
עד שיש לי זמן לסרט, אני שוכח את הארנק שלי בבית, בכיס של
הג'ינס..."
"בסדר, בסדר, תפסיק להתחנף, מתי אתה הולך לצפות בו? עכשיו?"
"לא עוד שלושה ימים, כשאני אצטרך להחזיר.. .בא לי לשלם
כפול."
"טוב, אני רואה איתך! טל עובד לילה, ובא לי סרט. תגיד, יש לך
פופקורן?"
"לא חושב, לא."
"מעולה! אז רואים אצלי, יש לנו מלוח עם חמאה!"
"בבקשה, בבקשה... אל תאיימי, גברת!"
-קול גברי, גם קצת עדין, ומאוד חסר סבלנות, קוטע את ההרמוניה.
"אהההממממ... גברת, 22.90 בבקשה!"
"אה, סליחה... יש לך עודף מחמישים?"


שבת, 1:09 לפנות בוקר   29.11.2000  -  בגידה

"רעות, מה את עושה...?"
- כפתור ראשון בג'ינס נפתח.
"אל תדאג, יא פחדן, אמרתי לך, טל עובד משמרת לילה, הוא חוזר רק
מחר."
- כפתור נוסף נפתח, חום תוקף את גופו של ערן.
"מה את עושה?!"
"אני מפשיטה אותך מפגר..."
- חולצתו מוסרת ממנו, במהירות, ובמיומנות. בטן שזופה ושרירית
נחשפת.
"רעות... לא, זה... זה אסור. נו בחייך! השתגעת לגמרי?!"
"ערן, אתה רוצה, להגיד לי שאתה לא נמשך אליי...?"
- חולצה אדומה, מושלכת על הרצפה. חזה החשוף של רעות, עולה
ויורד עם נשימותיה, חושף זוג פטמות זקורות, ונקודת חן, לצד
השמאלית מבין השתיים, על רקע עורה החלק והחיוור. היא נועצת בו
מבט עמוק וחושני.
"טוב, כן... זאת אומרת, לא! זאת אומרת... אני מתכוון ש..."
"אולי פשוט תשתוק ותנשק אותי כבר?"
"רעות, אנחנו נלך לגיהנום על זה... אני אומר לך, גיהנום!"
"בסדר, פחדן אחד, בסדר.  עד שנמות, ונגיע לשם, יש עוד זמן,
אפשר לנצל אותו, אבל בסדר, אולי אתה לא הגבר שחשבתי שאתה..."

- רכב "מוקד עירוני" נכנס לרחוב הדומם. "צ'קלקה" כתומה מהבהבת.
הרכב מאט. בחלון אחת הדירות בבניין מספר 36, שתי דמויות,
משתקפות דרך חלון. ערן, אוחז את רעות במותניה הצרים, גופו נצמד
בחוזקה אל גופה, ומצמיד אותה בכוח לחלון. הוא מנשק אותה חזק על
שפתיה...
למטה, ברחוב, דמות של גבר, יוצאת בריצה מתוך רכב "המוקד
העירוני", ונעלמת במבואת הבניין.

"טוב, יאללה, רעות, בואי, לפחות נעבור חדר, התמונה כאן, של
שניכם מהחתונה, עושה לי קצת רע בבטן... כאילו תקעו בי סכין."