למתאהבת האופיינית מס.1
==================
התאהבת בי - נולד בך קונפליקט
והוא יצא אל אור השמש ומציק.
כל הפריזמות דרכן ראית עולמך - נשברו,
את כבר לא רגילה לראות העולם כפי שהוא.
עכשיו את במציאות חדשה -
העולם המפוצל מתאחד והראייה כבר לא כפולה.
המלחמה בנשמה לא קלה -
היא רצינית, שורשית ועמוקה.
איך לחזור למציאות
כשאת בעצם סובלת מפיצול אישיות? -
קשה לך לחיות עם בעלך
ואת יודעת שזו האמת בהכרתך,
את רוצה להאמין באהבתך אליו
אך שאת עוצמת את עינייך
את נזכרת בי, בהתרגשות ובכאב געגועייך.
ויודעת שכל מרכיבי אהבתך
נועדו אליי כאהובך!
באמצעותי ביטאת אהבתך העצורה
נתת דרור לרגשותייך, חלומותייך ולתשוקה -
ניצני אהבתך הנצו לפרחים עדינים
כמו שראית אור שמש לראשונה בחיים.
מה רצית עוד לדעת?
10/01/02 ©
למתאהבת האופיינית מס.2
==================
הרדיפה אחר סערת הרגשות
היא שמשכה אותך בי לחזות
בלי שחפצת אולי להגיע למחוזות לא מוכרים
כי פחדת מאכזבות, צער וכאבים.
אבל אני רק מאהב
שממסלולך הקבוע בא להסיטך,
אני אותה רוח נעימה
שבא להסיר ממך קורי שיגרה,
בלי להסיט סירתך ממסלול קבוע
אלא רק להפיח בך רוח.
את מגיעה אליי וזרמים סוערים בנפשך
ומשימתי רק להובילך ולכוונך
בדרך יציבה, תומכת, מבינה ואוהבת
בלי גלים, בלי סטייה ניכרת,
שהרי סביבתך לא אוהדת
ובצעדייך לא מצדדת.
ולו רק אצליח במשימתי אתך
הרי חווית עד סוף הדורות מובטחת לך
והאנרגיות שבהן אתדלקך
תספקנה לך עד סוף זקנתך.
10/01/02 ©
למתאהבת האופיינית מס.3
==================
את בת שלשים עד ארבעים
וכמו כולן - את על פרשת דרכים -
לפתוח שערי מבצרך
ואולי יברח מצפונך?
ואולי יכנסו לא רצויים
וישבשו את החיים?
במצב הקיים להישאר- החלטת שלא (!)
ואת רק מחכה למיוחד שיבוא.
והנה אני בא ודלת מסתור פותח לך,
ממבצרך תצאי איתי ודרור נפשך תיקח.
על שפת ים רוגע, תחת אוהל השמיים
יאירו הכוכבים והירח את העיניים
וכלל לא יהיה צורך במילים
כי סרנדות הטבע תמלאנה המצברים
והרגע הקסום יגיע בבטחה
והנגיעה תהא בבשר, בחלום או בנשמה.
ובאותה דרך מסתור תשובי למבצרך
ושוב אבוא להשלים החסר - למלא דלק לנשמתך/לגופך
11/01/02 ©
למתאהבת האופיינית מס.4
===================
מאבק איתנים מול עיניי ניגלה -
אהבתי בענני כאבך נלחמים כסופה
ואני מחורר לך חרירים בכאבך
ואת מתחממת מקרני השמש ששולח לעברך.
כל פעם מתקרבת סופת חרדה
אשר צורות רבות לה בעוצמתה,
אך תמיד מהעבר כיוונה
ואת מתכווצת ומפחדת מהפגיעה,
עוצמת עינייך ולא מרגישה אפילו בטיפה
כי מטריית נשמתי עלייך פרושה.
ומעבר למטרייה נימצא את עתידנו
ושם, בשדות ירוקים, תטיילנה נשמותינו.
בצחוקנו - את האוויר מרעידים,
לשירת הציפורים אנו חוברים,
בדמעותינו - את עצי האהבה משקים,
ובגופינו את פירות האהבה אוכלים.
ואז נשמתך מזדככת,
בכוחות מחודשים את מתברכת,
מסופות כבר לא מפחדת
וללבך את אהבתי מאמצת.
12/01/02 © |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.