כשהוא רק יצא לאוויר העולם, לא הרגישו בו בכלל.
היה כל כך שקט ולא מזיק, אפילו היה קצר יותר מכל חבריו שנולדו
איתו באותה תקופת זמן.
אומנם אולי זה קשור לנתוניה הגופניים של אימו, אבל לשם ההשוואה
הכללית - הוא היה קטנטן.
אט אט, הוא גדל לנגד עינינו, ועדיין, אימו הייתה גאה בו, וכך
גם סבתו, שהרי רק מצאתו לאוויר העולם יכולנו להבטיח דור עתיד
לבני משפחתו.

כבר בגיל 3 שנים, הוא הפך להיות הגבר של הבית.
את הסיבה להתפתחות המהירה לא ניתן להסביר, אולי פשוט נמאס לו
מאימו הענוגה.
לכן הוא התחיל להכות אותה, הוא הכה אותה עד זוב דם.
הרבה דם.
העולל הקטן הרבה להכות את אימו באיזור הבטן, הוא ידע לפגוע
בנקודות שיגרמו לה להתפתל על הרצפה בדמעות. לא, אלו לא היו רק
דמעות של כאב, אלו היו דמעות של אכזבה, שכן בשר מבשרה, דם
מדמה, בוגד בה למרות שנים של טיפוח.
לקראת גיל 4 העולל הקטן איבד כל שליטה.
אנשים מסביב טענו שזה רק משבר גיל ההתבגרות שלו, אבל אימו ידעה
שהיא בעצם גידלה מפלצת, מפלצת גדולה ואיומה שאיימה על חייה
וחיי הסובבים אותה.

האם, מחוסר אונים, איבדה את שפיותה.
היא הייתה בוכה במלוא המרץ באוזני חבריה בכל פעם שהגיעה לנקודת
התפרקות.
לא היה לה מצב רוח לעבודה, לא היה לה מצב רוח לפתח תחביבים,
לפתח קשרים בין אישיים - כלום. כל מה שהיא רצתה זה לטפל בעולל
הקטן שהפך את חייה לגיהנום.

היא ניסתה כל דרך אפשרית - כמה פעמים היא ניסתה אפילו לסמם את
העולל הקטן, רק שייתן לה כמה שעות של מנוחה.
רוב הפעמים היא רק קיוותה שהיא תעבוד עד מאוחר - העיקר לדחות
את בוא הפגישה המיוחלת עם העולל השטני שחיכה לה בבית, רק חיפש
הזדמנות להכאיב לה.

במרוצת הזמן אנשים לא סבלו יותר את ההתפרקויות הנפשיות של האם
- החברים שלה הלכו, היא פוטרה מעבודתה, ואפילו בעלה החליט שהיא
לא שווה את המאמץ - למרות היחסים המקסימים שלהם.
הוא אמר לה לבחור - הוא או העולל. האם רצתה בכל כולה לבחור
בבעלה, ללכת איתו ולשכוח שהילד הזה בכלל יצא לאוויר העולם, אבל
היא ידעה שהילד הזה הוא חלק ממנה, והם לא ניתנים להפרדה. אז
הוא הלך.

האם נשארה, עצבנית, פגיעה על יתר המידה, בכיינית ומבולבלת.
יום אחד העולל בעט חזק בבטנה של האם, היא לא יכלה יותר לשאת
בכאב ומתה על המקום.

מחזור ארור!