היא היתה נחושה לקחת את היום הזה בקלילות. דבר לא יוכל לקלקל
לה את ההרגשה. נמשיה הקטנים ריצדו בהתרגשות על פניה ושיערה
השחור החלק האסוף גבוה התנדנד מצד לצד כמבקש להתבדר חופשי
ברוח. עיניה לבשו צבע כל כך רך, שכאשר הסתכלה במראת
שירותי-הבנות, התבלבלה לרגע. לאחר החיוך הביישני שניבט אליה
מהמראה, אספה את חפציה ויצאה מן הבניין. הולכים לטייל.
איך הגעתי לקניון?! אמרתי בפירוש ים! אני רוצה לשבת על החוף,
מול הרוח, להביט מרותקת בגלים הגועשים, להרגיש שאולי מישהו
מבין אותי. היא יצאה במהירות את הקניון ההומה והרעשני ומיהרה
לתחנת האוטובוס הקרובה לת"א, היא ושיערה המתנפנף.
בעודה עומדת בתחנה וממתינה, שקועה-שבויה חסרת תקנה בחלומותיה,
הבחינה ממש בטעות בשני בחורים שנעמדו גם הם בתחנה. אחד מהם לא
הוריד את עיניו ממנה. איזה חתיך, חשבה, והמשיכה להתעלם
בהפגנתיות. כאשר הגיע האוטובוס שמה לב לנעליו של היפיוף-
נעליים שפיציות בצבע לבן, ואפילו עם עקב. זה פרט שהיה יכול
לקלקל לה את ההרגשה, אבל היא לא תיתן. בהרגשת ניצחון קנתה את
כרטיס ה'חופשי-יומי', ונסעה עד התחנה האחרונה. כשירדה נזכרה
שהיא בכלל רצתה ים, אבל לא עמדה בפיתוי להסתובב בחנויות.
לאחר שעה ארוכה כעסה על עצמה. מה עם הים?! תכף ומיד מצאה את
עצמה על אוטובוס נוסף, לכיוון כללי של הים, הנושא את שם היעד
"מסוף רידינג". מסוף רידינג! חזרה לעצמה בפליאה. מהו מקום
מופלא זה בעל הצליל הכל כך תל אביבי? נוסעים לשם! רידינג איכזב
ובגדול, איזה חור. ובנוסף שלט עם הכתובת 'בית הלוויות'. חורקת
שיניים, הזכירה לעצמה להזהר לא לקלקל את ההרגשה! שוב- אוטובוס
לים. בטעות האופיינית לה ירדה בתחנה מאוד רחוקה מהים, למרות
שלא היה מה לטעות. ליבה הקט חישב להתפוצץ על עצמה. איך את טועה
בכל דבר הכי קטן?! אבל עצור, צריך להמשיך את היום הזה. תוך כדי
צעידה נמרצת - השעה היתה כבר לקראת שקיעה - הבחינה בשלט גדול
עם תמונה של סקייטבורד, ומתחתיו כניסה לחנות. לא היה לה אומץ
לעצור, ובטח שלא לשאול. הרי יצחקו עליה בפרצוף! אך בכל זאת
חזרה על עקביה, והוציאה את המצלמה מהתיק. לפחות נצלם את
המאורע... חשבה, וצלמה את השלט בתקריב. כשדפדפה לתצוגה וראתה
את התמונה שזה עתה צילמה, חייכה לעצמה. לאחר שניה נוספת כבר
מצאה עצמה עומדת בתוך החנות, מביטה אנה ואנה במבט שואל אל מול
שלל החולצות והבורדים והסטיקרים, והכל נראה כל כך מרוחק ממנה.
והיא פשוט עמדה שם נבוכה. היא התחילה לכעוס על עצמה- למה את
תמיד מפספסת הזדמנויות? כל כך קשה לך לגשת למוכר שיושב כאן
ולשאול כמה עולה בורד? הלעג הלם בה.
לפתע ירד אחד המוכרים מהקומה השניה. בחור צעיר. הוא שם לב
למבוכתה אך לא ידע מה לשאול. מבטו נח עליה, מבולבל ומרותק. היא
מיהרה לנסות לטשטש מפניה כל זכר לעובדה שאין לה שמץ של מושג
בכל מיני יצרני בורדים והוא החל להתעשת ושקל אם לעלות חזרה
למעלה. מוזר, חשב. כשראתה שהוא בדרך חזרה לקומה השניה שמעה את
עצמה קוראת אחריו- "אפשר לשאול אותך שאלה?" המוכר הסתובב אליה,
מוקסם מהביישנות שלה. היא דוקא לבושה מדליק. היא מיהרה להתקרב,
חושש פן יחמוק שוב, והישירה אליו מבט. אז שאלה אותו את
שאלותיה, בשיא הכנות וללא פוזות. פשוט דיברה איתו. והוא, ענה
לה בטון עדין ("שיט", יחשוב לאחר מכן, "מה הלך פה?"), מתחנן
בעיניו לעיניה. שתישאר. רק עוד קצת. שתשאל עוד שאלות מבויישות,
עם אומץ בעיניים. שתמשיך לחייך. אך היא מיהרה לעזוב ("הים!"),
משאירה את צלילי פעמון קולה מתנגן באזניו, סוחף אותו בגעגועים
לילדה הזאת...

והיא בינתיים הגיעה לים.

והים סער... בהתלהבות ילדותית מתרפקת כלפי פנים וקרירות מאופקת
כלפי חוץ שלפה את המצלמה והחלה לנסות להנציח גולשים ברגעי
שיאם, שניה לפני שנשברו והתערבבו עם הגל. היא שמה לב שמדי פעם
מסתכלים עליה, ובאחת הפעמים "תפסה על חם" גולש שכרגע עלה מן
הים, מתארגן לידה לעלות על האופנוע שלו, הוא מיהר להסיט מבטו.
זמן רב בילתה שם. הרוח היתה קרה ומהירה והגלים שהתנפצו מרחוק
התיזו עד אליה. השקיעה החלה. מלאת יראת כבוד נעמדה ממש מול
הכדור הכתום ומבטה חולם. כך עבר לו נצח, עם ריח קצף ים מלוח
ולחיים סמוקות מקור. ועיניה, עיניה שלא ידעו שובע.
הדרך חזרה הביתה ארכה זמן רב, אבל היא זכרה את החלטתה - זהו
יום מיוחד ובל איש ינסה לעכור אותו. לבסוף, כשהגיעה נכנסה
לחדרה ולקחה לידיה את הגיטרה. על המקום המציאה עיבוד חדש
ל-green eyes של הקולדפליי. עיניה לא היו ירוקות, והיא מעולם
לא אהבה עיניים ירוקות, אבל עכשיו הרגישה כיצד העיניים הירוקות
מהשיר מחשמלות אותה. והיא שרה, קולה היה צרוד מעט מהקור בים,
אבל היא התרפקה על קולה, והוא החזיר לה אהבה עדינה, והיה כל כך
רך... היא שרה וחלמה שהיא מהפנטת מאזינים, ומותירה אותם
מוקסמים עוד שעות רבות... הדממה ששררה בחדר כשסיימה לשיר העידה
כי המאזינים אכן הוקסמו. ליבה פעם כל כך חזק עד כי חשבה שהיא
מרגישה את אותה תחושה נשכחת, תחושה של תקווה, של שמחת חיים
פשוטה שעולה סתם כך בסוף שירה מתוקה...
אבל משהו קרה. היא לא ידעה מה חמק ממנה, אך לפני שהבינה מה קרה
הרגישה את הריק עוטף אותה. לא! זעק ליבה. הריק לא נעצר, אלא
חדר. בבקשה... התחננה. דמעות עלו בעיניה והיא נאבקה בהן. שפתיה
רעדו במאמץ להתנגד. אבל היא רק ילדה. כל גופה רעד בניסיון
אחרון לעצור את הפלישה, אבל ההגנה נפרצה.
מותשת, חסרת אונים, הרגישה איך היא נופלת בידי האויב, והוא
צוחק את צחוקו הלועג בקול, שולח ידיו אליה ללא רחמים, ללא
הגינות. לא היתה בה טיפת כוח לומר לא, הריק הפיל אותה על
המיטה, שתי עיניה נעצמו, נמשיה חוורו.
את מקום קולה הרך והמתנגן בחדר תפס הבכי המדוכא, חסר המעצורים.