הנה אנו עומדים, בשני טורים, בגוש אחד, כבר יותר מרבע שעה
אולי. עוד מעט נצא לטיול השנתי, האחד והיחיד, לו חיכינו חודשים
רבים! בעצם לא. לא עברו הרבה חודשים. הם פשוט היו ארוכים. מאז
שהחופש הגדול נגמר, הכל נכנס להילוך איטי. תמיד זה ככה.  
והנה ערן, הקטן, אוחז את ידי קצת יותר חזק ממה שצריך. הוא
כנראה מתרגש לפחות כמוני. הוא החבר הכי טוב שלי! בעצם, כל
הילדים בכיתה שלי הם חברים טובים שלי. אנחנו נורא מגובשים -
יותר מ ה'-1.

והנה ציפי, המחנכת שלנו! היא יוצאת אלינו מחדר המורים ונראית
כועסת. היא צועקת עלינו שאנחנו לא מתנהגים יפה ושהשני טורים
שלנו לא מסודרים יפה. מה היא רוצה? איך אפשר לעמוד בשקט עם כל
ההתרגשות הזו? אנחנו עומדים לצאת לטיול השנתי! הטיול השנתי!

בכל יום, כשנגמרים הלימודים, אנחנו יוצאים, בדרך כלל בריצה,
מבית הספר לרחוב ומשם הביתה. זה קורה בכל יום. אבל עכשיו, לפני
הטיול, זה כאילו שלא ראינו את הרחוב בערך מאה שנה. היא לא
מצליחה להבין את זה?

יו! הנה יהודית, המחנכת המרשעת של ה' 1, מוציאה את הראש מחדר
המורים. היא קוראת לציפי ומפריעה לה לכעוס עלינו. ציפי מסמנת
לה עם היד שהיא תבוא בעוד רגע אבל יהודית אומרת לה שצריכים
אותה דחוף, אז היא מפסיקה לצעוק ועוזבת אותנו בשקט. היהודית
הזאת פעם צעקה עלי ועל ערן במסדרון ומאז אני לא מתעסק אתה. אבל
ערן אומר שהיא סתם מכשפה.
בדיוק אחרי שציפי נכנסת לחדר המורים וסוגרת אחריה את הדלת,
כולנו ממשיכים בשלנו, כאילו שום דבר לא קרה. ערן מתחיל לספר לי
בהתלהבות על המשחק מחשב החדש שלו ואנחנו קובעים לבוא אליו מחר
אחרי הלימודים.
כל הזוגות מדברים בצעקות ואף זוג לא מצליח לשמוע את הזוגות
האחרים. אבל זה גם לא מעניין מה כולם אומרים כי לי ולערן יש את
השיחה הכי מעניינת. הפסד שלהם.

הנה אבא של אדם! אני מכיר אותו! אני ואדם היינו פעם החברים הכי
טובים, לפני שערן נהיה החבר הכי טוב שלי. הייתי בא אליו הרבה.
אני ממש אוהב את החדר שלו. בעצם, אני אוהב את כל הבית שלו.
בכלל, אני אוהב את הבתים של החברים שלי, יותר מהבית שלי. אבא
שלו עומד בצד עם רובה מצחיק כזה ומחייך. הוא בטח בא לשמור
עלינו בטיול.  
הנה שאול, הבריון של הכיתה, מתחיל לתת פליקים כואבים באוזן של
ערן. הוא עומד מאחורינו עם מרינה, הרוסייה הכי מעצבנת בכיתה.
ציפי הפרידה אותו מדניאל, החבר הכי טוב שלו, כי הם עושים
שטויות ביחד. עכשיו כשמשעמם לו עם מרינה, שגם ככה לא מדברת
עברית, הוא נטפל לערן. הוא נותן פליק ומיד שורק ומסתכל למעלה,
כאילו שהוא לא יודע מכלום. זה נורא מעצבן כשהוא עושה את זה,
וגם כואב.  

הנה ציפי יוצאת מחדר המורים ואומרת לנו בשקט להיות בשקט. היא
נראית עצובה. אם היא לא הייתה נראית עצובה, לא היינו שותקים
בבת אחת, כמו שעשינו.
ציפי שואלת אותנו אם אנחנו זוכרים שדיברנו על רצח רבין, ראש
הממשלה.
חלק מאתנו מהנהנים עם הראש (כמוני), חלק אומרים בקול רם שלא,
וחלק נשארים עם אותה הבעה מטופשת על הפרצוף.
ציפי ממשיכה בשלה ואומרת לנו לשבת בישיבה מזרחית על הרצפה
ואנחנו מצייתים. אבא של אדם כבר לא מחייך. מרינה הדפוקה מבינה
שהיא צריכה לשבת רק לאחר שכולם התיישבו. שאול מתיישב ודופק עוד
פליק לערן, שעומד להתפוצץ מעצבים. תמיד כשצריך להתיישב כולם
מתחילים לעשות רעש.
ציפי מרגיעה אותנו עוד פעם, גם הפעם בשקט וברוך, ומספרת לנו
שקרה דבר נורא ואיום, שהיא בעצמה לא יודעת איך לעכל, שפני
המדינה ישתנו לבלי היכר, שאריאל שרון, ראש הממשלה, נרצח לאור
היום, ושהטיול שלנו לנחל התבטל.

התחילה מהומה גדולה. אבא של אדם התחיל לבכות ולצעוק שזה לא
יכול להיות, זה לא יכול להיות!
כמעט כל הילדים, פרט למרינה הרוסייה המטומטמת, התחילו לצעוק
שזה לא יכול להיות! חיכינו כל כך הרבה לטיול הזה! שאול המשיך
לתת לערן פליקים, עכשיו בסריות ובלי להתנער מאחריות. וערן,
שהפליקים של שאול והחדשה המרעישה של ציפי כנראה הכבידו עליו,
הוציא מכיסו האחורי חפיסת סיגריות מרלבורו והדליק שלוש סיגריות
במכה.

אני לא מצאתי את עצמי בכל הסיטואציה הזו והתעוררתי מהשינה,
קמתי לבוקר חדש. החדר של יהל עטף אותי מכל הכיוונים ויהל שכבה
לצדי, ישנה בנחת מתחת לשמיכה. נתתי לה נשיקה על הלחי והעברתי
את ידי על מצחה.
העובדה שלא פחדתי או נבהלתי מהחלום הפחידה אותי. זה לא היה
חלום בלהות אבל גם לא חלום רטוב. לא חלום בלתי נתפס אבל עדיין
- חלום.