היא אמרה לו בקול שרק שרק אותו הכיר נפגש באולם הקולנוע , אותי
אתה תחפש. בין הראשים, הבשמים, והפופקורן , וכשתמצא תשב על יד
ותחכה. למה לחכות? , הוא שאל עם הקול שרק אותו הכירה. תחכה עד
שהריח שלי יתערבב בריח שלך, ותחכה עד למילים שילחשו "אני אושר"
, היא ענתה מנומנמת , רגע אחד לפני שנרדמה.
ובסרט הם ישבו קרובים קרובים , זרים זרים. מהמסך הגדול יצאה
נערה קצת דומה לה, שהתאהבה בגבר נשוי, ושניסתה להתאבד, ולכן
אושפזה בבית משוגעים. כשידיו עברו על זרועה ברכות היא הרגישה
שאותה אינו מבין.

האורות נדלקו בדיוק ברגע שאמרה שהסרט פשוט קשה לה ואולי כדאי
שיצאו... שזה מזכיר לה משהו שהיא לא יכולה לספר. הוא אמר
"מבין" וחשב מטורללת. הם נשארו לראות את כל הסרט והיא בכתה עם
דמעות חמות שחשבה שימיסו את כל באי הקולנוע וגם אותו.
הפגישה באינטרנט היא בשם שלה "אושר" הוא "שמוליקיפוד" בחדר קטן
עם שם רגיל, היתה בעצם פגישה של הבדידות שלה עם הבדידות שלו.
היא כעסה באותו ערב על הבדידות שלה שנפגשת כל פעם מחדש עם
בדידות אחרת, מחפשת חברות קרות ורטובות מרחמים עצמיים.

"בדידות " , היא אמרה לה לא פעם, "אולי תפסיקי?" , אבל הבדידות
שלה שלא היתה יפה או מכוערת , פשוט חייכה וחשפה שיניים די
עקומות. האישה לא הכירה את הבדידות שלו , אבל חשבה שאם כבר
יצאה לסרט אולי כדאי גם לדבר איתו, כמה מילים. אבל האיש שהיה
שתקן וביישן, ועוד מילים שמסתיימות בנון סופית קשה, לא אהב
לדבר, רק להקשיב .
את הבדידות שלו הכיר היטב וידע שאם תתחיל לדבר לא תפסיק ,
"פטפטנית" , הוא קרא לה, מנסה להסביר לה עם מי מותר לדבר ועם
מי לא. והיא הייתה צייתנית.

כשייצאו מהקולנוע היא הוציאה סיגרייה חושבת בפעם המי יודע כמה
איך מעשנת את עצמה למוות , במין מנגנון הרס עצמי מפותח שהמציאה
כמעט לבד. היציאה הצדדית של בית הקולנוע הזכירה לה את מסדרונות
בית החולים מהסרט והיא רצתה רק לשבת על המדרגות ממול - והוא
הסכים.
כן, יש לה עניין עם מדרגות היא סיפרה שכשהייתה ילדה חולמנית
ומאבדת מפתחות כרונית, הייתה מתיישבת בחדר המדרגות, מחכה
שיפתחו לה את הדלת ובנתיים חושבת מחשבות של גדולים , ולפעמים
של קטנים.  כשגדלה הבינה שבשעות האלה גיבשה לעצמה ראייה די
מיוחדת על החיים, כמעט מנותקת מהמציאות, והעניים שלה כבר אז
הפכו לאט לאט לעצובות.  הבדידות שלה התערבה בשיחה בקולות של
ציניות - צוחקת ממנה- אבל היא פשוט התעלמה נותנת למילים
להתגלגל במדרגות לאט ולצנוח עד למטה ברכות.

הוא שאל למה הסרט היה קשה לה באופן מיוחד והיא שאלה את אותו
הדבר דקה אחרי, הוא ענה שזה סיפור ארוך ולא הפסיק ללטף את
שיערה. אחותו הצעירה והיחידה כך אמר , ניסתה להתאבד בגיל 15
ומאז היא מאושפזת לתקופות בבית חולים , הוא אמר שאין לו כל כך
קשר איתה, ושזה עניין שקשה לו להתעסק בו. הבדידות של אמרה ש
"הוא מרגיש  אשם כבר המון זמן" , אבל הוא השתיק אותה בגסות.
האישה נדהמה מהדמיון ביניהם, חושבת על אחותה הצעירה של אימה
שמאושפזת בגהה ומגיעה לחופשות קצרות ומדאיגות.
נזכרת איך בגיל צעיר חששה שאותו הדבר יקרה גם לה, ואולי זה
תורשתי והרי הכול התחיל מאהבה נכזבת של הדודה הצעירה , וגם היא
חוותה אהבה שכמעט הרגה אותה מבפנים.

כבר אז על המדרגות היא הרגישה איך תפגע בו בלי כוונה, כי הוא
מין פרפר שהתקרב יותר מידי לאור שלה ופוף ישרפו לו הכנפיים
והוא יצנח למטה מברר היכן טעה. אבל היא לא אמרה לו כלום ורק
לקחה עוד שכטה אחרונה מהסגרייה שנגמרה לה בידיים.
כבר כמה דקות שהבדידות שלה ושלו כבר לא יתם , הן הלכו לשתות
קפה משאירות אותם על המדרגות של אולם הקולנוע הריק. היא סיפרה
לו סיפורים קטנים על חייה, והוא סיפר על הריחות שהביא מהבית,
על העצבות שאותה הוא גורר כמו צל כבר מבית הספר כשהיה ילד
ג'ינג'י ממושקף בחברת ילדים אכזרית. יום אחד , הוא סיפר חזרתי
בדרך הקבועה הביתה, במצב רוח טוב ושרתי את השיר "הללויה" שזכה
באורויזיון של אותה שנה, הייתי בערך בכיתה ג', והרגשתי חופשי
ומאושר, פתאום ילד גדול דחף אותי מאחור ואני התגלגלתי עד המורד
של אותה גבעה, ופתחתי את הראש, עד היום יש לי צלקת, הוא הצביע
על מצחו. היא הסכלה עלי איך הביא את אותו עלבון של דחיפה לאותו
רגע של מדרגות, וראתה שם את הילד הפצוע שמאז גם כאדם מבוגר
ומוצלח, לא שר יותר ברחוב, בבית, או במקלחת . "בלב אבל לא לא
בקול, אף פעם לא בקול" , הוא צחק צחוק מוייף , והשפיל עיניים.
בסוף הם קמו מהמדרגות מנערים מעליהם את האבק, ממשיכים בטיול קר
ברחוב חשוך, מחפשים את הבדידות שלו ושלה, תוהים לאיזה בית קפה
יכלו ללכת.

היא ידעה שלבדידות שלה יש חולשה ליין טוב, למקומות
חשוכים,וללבד מנוכר. הוא ידע שהבדידות שלו נגררת אחרי כל מי
שמקשיב ללהגים שלה, ולא מעיר לה על מנגנוני ההגנה שבהם היא
משתמשת. הם החליטו לחפש בפאב באלנבי שהיה ידוע כמושב של
בדידויות שבורחים מהאדונים המשעממים שלהם. ואכן בפינה חשוכה
היא מצאה את בדידותה, במצב עלוב ושתוי. בדידותה לא רצתה לענות
שום דבר על בדידותו, והיא הבינה מחלקי המשפט השבורים ,
שהבדידות שלו פשוט עיצבנה ולכן נעזבה באלנבי פינת גאולה, קרוב
לים.
אח, הוא נאנח , " אל תדאגי", הוא אמר " הבדידות שלי יודעת
להסתדר, היא בטח לבד הביתה- רטובה משחיה במים הקרים, ושטופה
ברחמים עצמיים".
כשחיבק אותה בסוף הערב הסהרורי רצתה להזהיר אותו שהיא ממכרת
ושכדאי לו ללכת כל עוד הוא מסוגל לזה, ושהקשר מועד לפורענות
שאותה הוא אפילו לא מתחיל להבין,  אבל הוא נישק וחיבק שתק
והלך.