הסיפור הוא על בולי. בעצם קוראים לו רועי, אבל אף אחד לא באמת
זוכר את זה כבר. בולי בן 24 למרות שהוא מרגיש פחות. הוא גר
בישראל, עובד בישראל, המשפחה והחברים שלו כאן. בעצם, כל החיים
שלו כאן אבל הלב לא.
הלב נמצא באמסטרדם. אצל קתרין. הולנדית בלונדינית.
הם נפגשו בהודו לפני שנתיים, טיילו ביחד שנה. זו לא הייתה אהבה
ממבט ראשון, לפחות מצידה. בהתחלה סתם טיילו ביחד, אחר כך נהיו
ידידים, ואז הם התאהבו.
בולי כבר שנה בארץ, לא קל. חצי כאן וחצי שם. אז הוא נסע להולנד
להיות קצת איתה. ואז היא באה לכאן להיות קצת  איתו, אבל- זה לא
מספיק. זה לא הולך.
הוא ניסה לגור שם. לא קל. בחור ישראלי בלי תואר. בלי ויזת
עבודה. איך אפשר לנסות ולחיות במקום  כל כך יקר?!
היא ניסתה לגור כאן, אפילו יותר קשה. מנטאליות שונה. רעש.
בלאגן. אז היא ברחה. ברחה חזרה לאמסטרדם הפסטורלית שלה.
עכשיו הוא עובד כמציל בבריכה, מעביר את הזמן עד שימצאו דרך
להיות ביחד. בערב הוא יוצא עם חברים, שותה הרבה בירה. הרבה
מאוד. "בשביל הכיף" הוא אומר. בעיניים שלו רואים שזה בשביל
לשכוח.
לפעמים שהוא מחייך אפשר אפילו לטעות ולחשוב שהוא מאושר. אבל
הוא לא. כל מי שמכיר אותו יגיד שמשהו בו כבה.
הניצוץ שמדליק אותו נמצא רחוק. אולי אפילו במקום בלתי מושג.
נכון, זה פחות מארבע שעות טיסה, אבל בשביל בולי וקתרין אלו
חיים שלמים.