ואתה חושב שישבתי בבית וחיכיתי לך? הלכנו לרקוד. הרגשתי את
הבסים מזרימים את הדם בעורקים. משתחווה לדי ג'יי מודה על שביל
הבריחה שפתח בפניי. כמו הציור בבית הנסיכות הרוקדות שבלילה
נפתח למועדון ריקודים עד אור הבוקר. אבא לא קנה לי נעליים
חדשות. נשרכתי שיכורה בהן איתם, אל הדירה שלו. ובפנים אני זמרת
צועקת עולה לטונים גבוהים וחוזרת על שלושת הצלילים הגבוהים,
הלוך ושוב.
את רוצה לגלות, תגלי. וגיליתי. גיליתי מהי השפלה גיליתי מה היא
תאווה גיליתי מאיזה חומר בני אדם עשויים. ורציתי לשמוע ממנו
דברים אחרים. ודמיינתי אותנו במיטה גדולה, מלטף את הראש שלי
ואומר שאני שלו. ובכל יניקה נוספת אני מדמיינת את הילדים שלנו,
מרגישה אותו חובט בי, שומעת אותו צועק ומרגישה את הבסים,
והביטים הולכים ומתגברים ואני מוצצת. מוצצת לו כל כך חזק שאני
כבר לא מרגישה את הפה שלי. והמוסיקה דופקת לי בראש. ואני שומעת
סקסופון צורח. משתולל בסולמות הגבוהים קורא לי .והוא מוריד לי
את המכנסיים ומצמיד אותי לאסלה. אני שומעת שקט. משהו אחר אצלי
בראש. אני בכלל שוכבת על יאכטה קטנה בלב ים, וכל הכוכבים
מסתכלים עליי. ואני מתחילה לספור אותם, זה אחר זה. מתרגלת את
הזיכרון הויזואלי שלי, יש עוד המון שעות עד שנגיע. יש שקט עמום
שנגדע מדיי פעם במפרש מתנופף. המים מכים ומנדנדים את הסירה. שם
נאמר לי שאני צריכה לבחור באופציה ב'. שכל החיים האלה אני מחכה
למשהו, וזה לא עובד. אני צריכה להתחיל לדאוג לעצמי. ובנתיים
ממשיך ללוות את הביטים הגבוהים שעוברים אליי דרך הקירות,
(חיכינו לדג שייתפס, והוא מושך בכח וצולל למטה, תראי) דרך
האסלה הקרה  (הנה הוא מתקרב, הוא כל כך חזק - אני בקושי יכול
להחזיק אותו) דרך הרצפה (זו טונה כחולה, איזה יופי - איזה
ענק), מסתננים לחריצים בים המרצפות (תמשכו אותו לפה, מהר אל
תתנו לו לברוח), מגלגלים את נייר הטואלט(יופי, תקבעו את החכה
שימו אותו כאן), פותחים את הברזים בכיור(איפה האלה? מהר! הנה
אני נותן לו על הראש) , מרוקנים את הניאגרה (אחת, שתיים, זהו.
)וממלאים אותי בחומר ממנו בני אדם נוצרים (איזה דג עקשן. שוקל
משהו כמו 13 קילו, יהיה הרבה מה לאכול היום). והמיטה שלנו
מתפרקת, והתקרה קורסת עליי. ואני לבד מביטה בקיר האפור ממולי,
שרועה על הרצפה.  ואני רוצה יד שתמשוך אותי משם ותאסוף אותי
אליה ותרגיע אותי. והתשוקה הזו גורמת לי עונג מהול בעצב.
הסקסופון בוכה. וכל מה שאני רוצה ללטף את העורף שלו ולהצמיד את
המצח שלי לשלו ולומר לו שאני אוהבת אותו ושאני רוצה לעבור
לאקורד מז'ורי ולסיים אתת היצירה הזו. אבל הקיר מסתכל עליי
וצוחק עליי ומספר את מה שקרה למרות שאף אחד כבר לא שומע. ואני
מתרוממת בזהירות לובשת את המכנסיים מביטה במראה ושוכחת.

והפסנתר מנגן ברקע,  מנסה להשקיט את הכל, לרפות את הפצעים,
מורח את המשחה, מצנן את הכוויות. אני לא חושבת שיכולתי להתגבר
על זה. הפסנתר מתגבר לאט לאט. במקצב עולה, בסולמות שונים. כלפי
חוץ הכל נראה בסדר. התפאורה עומדת יציב. כל השנים עובדת,
מרוויחה כסף, חוזרת הביתה, אוכלת חביתה עם סלט, מנקה את החול
של החתולה, מכינה לה את האוכל המיוחד שלה, מדליקה את הבוילר,
קוראת אי מיילים, לפעמים נוסעת לקנות קמת ירקות ולחם. ונכון,
אפשר לחייך למראה של כלב בתיק של הנוסעת ברכבת, ונכון אפשר
להתרגש מלידה של חברה ואפשר גם אפשר סתם להנות מצחוק בריא
כשהחתולה שלך נופלת מהספה. אבל זה לא מספיק. זה לא מספיק.
בפנים מתנגנת מנגינה אחרת, שלוש מלאכיות רודפות אחת אחר השניה
בשירה לטינית. אני מנסה לרדוף אחריהן, לשאול אותן לאן ללכת
ומאיפה הן באות. והפסתנר מתגבר בדיסהרמוניה טראגית ומגרש אותן
עד כי נשמעת רוח עדינה ברקע של זכר קולן. ואני עכשיו עם הפסנתר
לבד.
ככה זה, ברגע שחתול פרסי מפונק נזרק אל הרחוב הוא לעולם לא
יחזור לבית. הוא כבר נשם את האויר בחוץ, הכיר חתולים אחרים,
קולים, כאלה שמעשנים סיגריות ומקללים, אוכלים שאריות של דגים
מהפחים ותוקעים גרפס של נחת. יש גם חתולות כוסיות בחוץ. הוא
כבר לא יודע במי לבחור. הטריקולור משגעת אותו, זה לא החתולות
השמנות עם הסרט הורוד על הקולר. לא אלו שמריחות משמפו טוב. לא
כאלה ששותות חלב מקעריות זהב. הוא מדבר על הלבנה עם הכתם השחור
המפחיד על העין. הוא מיילל לזו שנקטע לה הזנב שמסתובבת עם
החתולה העיוורת מסיד של ילדים שהתעללו בה כשהיתה גורה. לא, הוא
מדבר על החתולות האמיתיות. אלו שצורחות בחוץ כשחתול עולה
עליהן. אלו שמגדלות 4 גורים תחת איזה בניין עזוב. אלו שטורפות
עכברים וציפורים. אלו שנדרסות מתחת לגלגלי מכוניות. אלו
שמרעילים. אלו שמסתכלים עליהן בחמלה ובפחד. אלו שלעולם לא יהיה
מי שייקח אותן הביתה. יסרק אותן, ייתן להן לישון על המיטה
מכורבלות עם איזה אדיוטית שאוהבת אותן.שחושבת שהן צריכות לגדול
מהאהבה שלה. בארבעה קירות ווילונות אדומים ואקורדיון עדין
ברקע. כשחתול כזה מגיע מהרחוב, הוא לעולם לא יישאר. אלא אם כן
הוא יהיה זקן מאוד ועם כשל כליות בלי שיניים וציפורניים והוא
באמת יאהב אותך בחזרה. ויעיר אותך בבוקר עם לק על האף. ויינחם
אותך כשאת יושבת על האסלה ובוכה. והוא יירוץ אלייך ויילל בשמחה
כשאת חוזרת הביתה. וכן, הוא יתכרבל איתך כל הלילה כדי שתחממי
את הגוף הכחוש והרעב שלו. ותתני לו נשיקה ותלחשי לו שאת אוהבת
אותו הכי בעולם ואין משהו שאת אוהבת יותר. ותרדמו מחובקים כל
הלילה.  לא. חתול כזה לעולם לא יישאר אצלך בבית. פתחת לו את
הדלת הראת לו את הדשא והמרחב הפתוח שבחוץ. גם אם תשאירי לו
קערה בחוץ הוא יבוא, יאכל קצת ואחר כך שוב יילך. חתולים הם
סקסופוניסטים. ואני מרלין מונרו.