"לבד?" הוא נשמע מופתע.
היא שותקת.
איך זה הגיוני שיהיה טוב לה לבד? בלעדיו!  הרי מערכת יחסים
שלמה שהם היו בלתי נפרדים, מערכת יחסים שלמה שהם היו יחד,
עכשיו היא רוצה לבד.
הוא בוהה בעיניים השקטות שלה מחפש שמץ של התלוצצות, הוא יודע
שאין לו סיכוי למצוא אותו. היא אף פעם לא התבדחה על פרידות,
מכל הסוגים. הוא נאחז בטיפת תקווה שהסיוט הזה ייגמר, שהוא
יתעורר ויגלה שהיא שוכבת לידו, ישנה. שהם לתמיד.
והיא ערה והוא ער וכנראה שאם זו הבחירה שלה אז הקשר הזה נועד
להיגמר, לפחות במהות שבה שהתקיים עד עכשיו.
הוא מסתובב בחדר, נושם בכבדות, מנסה לעצור בכוח את גוש הצער
הענק שבגרון, לא כי הוא מפחד לבכות לידה, רק כי הוא מנסה למצוא
את המילה הנכונה והוא יודע שאם הצער יפרוץ הוא ישתוק, וכבר לא
תהיה מילה נכונה וגם לא תהיה מילה לא נכונה, לא תהיה שום מילה,
לא תהיה שיחה.
הוא כל כך צריך את החיבוק שלה וכל כך מפחד ממנו, איך הוא ימשיך
בלעדיה? והיא בלעדיו? מי ידאג לה? מי יחבק בלילות קרים או
כשסתם תרצה חיבוק? והיא אוהבת שמחבקים אותה. אוהבת כל כך. והוא
אוהב אותה ומוכן לחבק אותה לנצח, מוכן לחבק עד שכבר תצחקק
שלוחץ לה.
היא משנה את קצב הנשימות שלה לקצב הנשימות שלו, היא מתיישבת על
המיטה היא מרגישה כל כך קטנה אבל מעבר לזה היא רוצה שהוא שוב
ירגיש קצת ביטחון, שיהיה טיפה, רק טיפה מעליה.
והוא בכלל לא שם לב, הוא שקוע מדי בחיפושים, הוא כבר לא שם הוא
כבר מעבר להווה הזה, הוא בעבר מחפש טעויות, הוא בעתיד מחפש
נחמה, תקווה.
הוא עומד מולה, עם הגב אליה, בוהה בחלון לעבר כביש סואן, היא
יודעת שהוא מנותק עכשיו ולא יעזור אם תגיד שהיא מצטערת, אם
תשאל אם הוא מעדיף שלא ידברו יותר לעולם.
היא הדבר שהוא הכי רוצה כרגע והדבר שהוא הכי פחות זקוק לו, היא
נוכחת והוא יודע שהיא כבר לא תהיה שם יותר, שיום אחד הוא יסתכל
עליה כעל זיכרון מתוק, רק כעל זיכרון.
"לבד."
"לבד." היא חוזרת אחריו.
הם מתעטפים בבדידות לשניהם רע עם זה. שניהם יודעים שכבר אין
דרך חזרה, שמעכשיו הם לבד. שניהם מרגישים שלבד זה כואב מידי,
לבד זה אבוד מידי, לבד זה עצוב מדי.
לבד זה לבד, מדי.