מצד אחד אני אוהב אותך.

עכשיו יותר קל לי להגיד את המילים.
כל בוקר הייתי מתעורר,
ומחכה רק לראות אותך.
וכשהייתי רואה, הייתי נעצר, סתם נעצר, בלי קשר לכלום, הלב שלי
פשוט לא יכל להמשיך, העיניים שלי רצו לראות אותך הכי הרבה
שאפשר.
ורק אז, כשהיית הולכת, גם אני הייתי ממשיך ללכת, וכל המשך
הדרך, הייתי חושב עלייך, כל היום, כל הזמן, וגם בלילה,
בחלומות.
לא היו לי חלומות נועזים, על אנחנו מקיימים יחסי מין מוטרפים,
ואיך אנחנו גורמים אחד לשני להנאה מדהימה כפי שאף אחד לא גרם
לנו להרגיש.
גם לא היו לי חלומות על חיי אהבה וזוגיות מושלמים, על איך
אנחנו מתאימים אחד לשני בצורה מדהימה, ואיך שאנחנו חייבים
להתאחד כדי שהנשמה שלנו תוכל להיות שלמה.
היו לי חלומות מאוד פשוטים, של איך את עוברת במסדרון, ולו פעם
אחת, נעצרת ואומרת לי שלום, בדיוק כמו לכולם.
ואז במקרה, אני שואל אותך משהו, ואז את עונה, ואז את הולכת,
ואני מסתכל עלייך מתרחקת.
וזה לא שאף פעם לא דיברנו, היו לנו שיחות סתמיות, אפילו הרבה,
את יודעת שאני שגם הייתי מסתפק בכך שרק תבטאי את שמי, אפילו גם
אם את לא מתכוונת אליי, את השאר יכלתי לדמיין.
אני מכיר אותך שלוש שנים, ובכל יום מהשלוש שנים האלה אני חושב
עלייך, למרות שהיו קשרים עם בנות אחרות, ואפילו די רציניים,
תמיד אהבתי אותך, רק אותך.
אני בחיים לא אשכח את היום שנכנסת לכיתה אז בכיתה ז', האור
שהציף אותך סינוור אותי, נראית כל כך מושלמת, אני זוכר שהמורה
ביקשה שכל אחד בתורו יציג את עצמו ויאמר מאיזה בית ספר הוא בא,
וכשהגיע תורך, לא יכלתי להאמין, במשך שנים, כל יום שישי, היינו
נפגשים כל החברים מהכיתה שלך ביסודי, ומהכיתה שלי ביסודי, בגן
המשחקים השכונתי שהפריד בין שני בתי הספר, וקלטתי שא-ף פעם לא
שמתי לב אלייך, ולא הבנתי איך זה אפשרי.
מאז מציקה לי המחשבה שאולי הכרתי אותך עוד ממזמן, ואף פעם לא
ידעתי, אולי.
בכל מקרה, הזמן עף לו מאז, ואני עדיין חושב עלייך, כל יום, כל
היום, וגם בלילה, בחלומות.
כל לילה חלום אחר, לפעמים יותר רומנטי, לפעמים סתמי ביותר, בכל
מקרה החלום לא ממש מיוחד, היו לי חלומות חמים יותר, אבל את
החלומות עלייך אני הכי אוהב.
הם טהורים, יפים, וכל כך פשוטים, ששום דבר לא יכול להרוס אותם,
הם שלי לנצח.
ועם הזכרונות האלה, מהחלומות אני הולך לבית ספר כל יום, רואה
אותך ונעצר, כי מצד אחד, אני אוהב אותך.

ומצד שני אני שונא אותך.

כי את גורמת לי לסבול, לא בכוונה, את באמת לא יודעת למה את
גורמת, אבל זה לא מרפא את הלב שלי.
כמו שהלב שלי נעצר כל פעם כשעיני רואות אותך במסדרון, ועוד
יותר גרוע כשבמקרה גם את מסתכלת עליי כשאני מסתכל עלייך, בדיוק
כך, הלב שלי נעצר ומת, כל פעם מחדש, כשאת מדברת עליו, מדברת
איתו, או סתם כותבת משהו עליו באוואי של האייסיקיו שלך.
חגגתם שנתיים לפני שבוע בערך, שנתיים של אהבה לכם, שנתיים של
סבל לי.
אני באמת רוצה להפסיק לחשוב עלייך, אבל הלב שלי לא נותן לי.
ולראות אותך כל יום לא עוזר, אז נכון אנחנו כבר לא באותה כיתה,
אבל העיניים שלי עדיין מחפשות אותך במסדרון, וכשהן לא מוצאות
הן סובלות, וכשהן מוצאות, הן סובלות יותר, כי זה כואב לראות
אותך.
אני באמת שונא אותך, למה את חייבת להיות את?
למה את חייבת להיות כל כך מושלמת.
אני יודע שאת לא, אני יודע בעל פה את הפגמים שלך, ואני אוהב
אותך למרות זאת, ובגלל זה את מושלמת, מושלמת בשבילי.
למה אני חייב להיות אני?
למה אני לא יכול להיות מושלם בשבילך.

מצד אחד אני אוהב אותך, אבל מצד שני אני שונא אותך.

וכל מה שאני רוצה, זה שסוף סוף תדעי, שאני אוהב אותך.
ככה אולי זה יהיה יותר קל להסתכל לאחור, ולדעת שהייתה לי
הזדמנות, ולא החמצתי אותה, גם אם היא לא הועילה לדבר.

ורק שתדעי עוד דבר אחד, אני באמת רוצה שתיהיי מאושרת.
אבל הייתי מעדיף שתיהיי מאושרת איתי.