אולי אם לא הייתי כל כך פגועה זה יכל להיות הדבר הכי מושלם
בעולם, מי שהיה רואה את זה מהצד בטח היה אומר שאני הבת אדם הכי
אדישה בעולם או סתם אדיוטית שלא מאמינה באהבה. אני ידעתי בתוכי
שהכל תלוי בעצב הזה, שאם הוא לא היה בטח הייתי מרגישה כמו
נסיכה ובוודאי משתפת פעולה עם הסצינה האגדתית הזו.
במוקדם או במאוחר הרי אני אצטער על כל שניית מחשבות עצובות ועל
כל הצער שאני מרגישה כרגע. לא יכולתי ללכת נגד הרגשות, ככל
שההגיון התנגד לדיכאון הלב רק נכנע לו. מי אמר שזה קל לגלות
שהחבר שלך בשנה וחצי האחרונות פיתח מערכת יחסים מאוד מאוד
קרובה עם הידידה הכי טובה שלו?! אז נכון שאחרי הבעת הכעס שכללה
שבירת כמה פריטים יקרי ערך בחדר של החבר הבוגדני הרגשתי טיפה
יותר טוב אבל עוד היו לי הרבה שאלות שהותירו טיפות כעס ועצב
שחיפשו דרכי מילוט מהגוף שלי.
בהתחלה הכעס היה הרגש השולט, באופן כמעט אוטומטי המילה `נקמה`
הדהדה בראשי אבל מי שמכיר אותי יודע שאני לא הטיפוס הנוקם והיא
נעלמה בדיוק כמו שהיא הגיעה. לאט לאט התחלתי להבין עד כמה אני
הקורבן בסיפור הזה, עד כמה הוא התנהג בחוסר חשיבות כלפיי שלא
יכל אפילו להפרד ממני לפני שהתחיל ביחסים יותר מידי קרובים
לטעמי איתה.
הבחירה האולטימטיבית במקרה הזה היתה לברוח אל השקט הזה שאני כל
כך זקוקה לו אחרי כאב לב בידיעה שאחריו יגיע הרצון בתשומת לב
בלתי נפסקת שתזכיר לי שאני כן שווה משהו. הים, סוג של פיתרון
שניראה לי הכי סביר ובמרחק נגיעה כמובן בגלל העובדה שבצעד אחד
מפתח ביתי כבר נחתתי על החולות הצהובים.
הים היה לא שקט במיוחד, השמיים קיבלו גוון אפור קיץ זה בטח לא
היה אבל גם חורף עדיין לא היה תיאור מושלם, זה היה סתיו התחלתי
כזה כשהכל מתחיל להפוך מלנכולי וכך גם אני, תקופה מושלמת
לחלוטין לגלות שהחבר שלך בוגד בך. צעדתי על החוף לכיוון נקודה
מסויימת שבכלל לא ראיתי, זה מסוג הדברים שאתה הולך אליהם
בעיוורון מוחלט בלי לחשוב יותר מידי פשוט יודע שהם קיימים
ומחכים לך אי שם במיוחד לרגעים מסויימים: עצב, שמחה, תהיות.
החוף היה די ריק דבר שאופייני לתקופת קור שרק מתחילה, היה נדמה
שאני הפסיכית היחידה שהטיול הזה מתחת לשמיים המאיימים האלה
שעומדים להקרע לי מעל לראש ולהפיל עליי אלפי קנקני מים שירטיבו
אותי עד העצם, מרגיע אותה.
כשהגעתי אל הנקודה המיוחלת שניראת כמו סוף החוף שבעצם אין לו
סוף הבנתי ששומדבר לא סופי, גם לא המוות הרי העיסוק בעולם
שאחרי בנפשות אבודות וגילגול נשמות קיים כבר הרבה מאוד זמן. לא
נידונתי לעצב ניצחי או לאושר ניצחי או לזוגיות ניצחית כי אני
רק בת אדם פשוטה ולא ניצחית בכלל. מצד אחד ההבנה הזו גרמה לי
לחייך, הרי זה אומר שהאקס הבוגד וה"ידידה" שלו הם לגמרי לא
לנצח ואפילו לא חצי מזה! מצד שני הרי זה אומר ששומדבר שיש לי
כרגע או שיהיה לי לא יהיה ניצחי וזה דווקא די הכאיב לי.
בתוך הנוף העצוב הזה שניראה כמו תפאורה של סצינה עצובה מסרט
אמריקאי שהיה גורם לי לבכות לא היו לי יותר מידי אפשרויות אלא
להיות עצובה. הסלעים הגדולים ששמתי לב אליהם רק כשהסתובבתי
אחורה במקריות היו כניראה הדברים הכי בולטים בחוף הזה. לקח לי
יותר מידי זמן לראות אותם ביחס לגודל שלהם, הייתי כל כך מרוכזת
בעצמי ובבעיות שלי שהסלעים האלו ניראו כמו חלוקי נחל קטנים שאף
אחד לא נותן להם חשיבות מיוחדת, התקדמתי לכיוון סלע די נמוך
במטרה לשבת עליו קצת ולשקוע במחשבות על העניין שבעצם הביא אותי
לחוף הזה. הסתכלתי על עצמי, אי אפשר היה לטעות הג`קט השחור
הארוך שבחרתי ממש בשניה בלי יותר מידי מחשבה שידר שרע לי.
הסתכלתי אל האופק הרחוק שנבלע בערפל ובעננים האפורים, בראש שלי
שמעתי את הקולות של הצחוק המתגלגל שלו ושלה, רק אז קלטתי שאני
לבד, כל כך לבד! החוף פתאום ניראה לי ענקי ואני מצידי הרגשתי
כל כך קטנה, חסרת משמעות בין הכל. במצבים כאלה רק רחמים עצמיים
יוציאו כבר את הדמעות וכל הרעלים שנכנסים לגוף לשמע המילה
`בגידה`. ישבתי על הסלע הנמוך, בתוך חוף ענקי עם הבדידות שלי
ואינסוף דמעות שבהשוואה לכאב שהן הוציאו איתן ים המלח נחשב
מתוק.
נזכרתי ברגעים המעטים שבכיתי בהם כשהייתי לצידו, נזכרתי עד כמה
מקסים הוא היה ואיך תמך בי כמו איזה סופרמן של רגשות כשהמטרה
היחידה שלו היא להציל את העולם שלי! פשוט לגרום לי לחייך שוב.
ועכשיו סופרמן נטש אותי והדמעות לא מפסיקות, ידעתי שהדרך
היחידה שהן יפסיקו היא לא להפסיק אותן בכלל עד שהן יגמרו,
לגמרי.
"סתיו" קרא קול שלא זיהיתי, בתוך השקט והריק שהיו שם האפשרויות
שעלו לי לראש היו שהקול שייך לאיזו יישות הזויה בדמות מלאך או
פיה. האשליות התנפצו כשהרמתי את הראש ומבעד לדמעות נגלה לעיני
בחור תכול עיניים שכמו הקול גם את פניו לא זיהיתי. הייתי כל כך
מבולבלת, מולי עמד מישהו שניראה כמו אדם שהייתי אולי רק מעיזה
לחלום על דמות מושלמת כמו שלו. קורא בשם שלי! בשם שלי ולא שום
שם אחר מכל שלל השמות שבעולם.
"את עצובה בגלל הסתיו נכון?" הוא שאל לפני שהספקתי להגיב
והבהיר לי שגם הוא בעצם לא מכיר אותי והשם שלי שכביכול קרא בו
היה רק ניחוש לא מוצלח לסיבת העצב שלי. "זו דווקא תקופה טובה,
תקופה של ביחד" הוא בחר במילים הכי לא נכונות בשבילי באותם
רגעים ובזאת פרץ שוב את סכר העיניים שבניתי לעצמי במהרה ברגע
שהוא אמר את המילה `סתיו`. "אל תבכי" הוא אמר "מי שזה לא יהיה
הוא לא שווה את הדמעות שלך" הוא הוסיף כאילו קרא את המחשבות
שלי, את הרגשות שלי, כאילו הבין אותי הכי טוב בעולם רק מהדמעות
שלי בלי שאני אגיד אפילו מילה אחת.
"העיניים הירוקות שלך שנוצצות עכשיו מהדמעות, הן מבינות, אני
יודע שהן מבינות שלא יעבור הרבה זמן עד שתיפטרי מהעצב הזה
ומהמחשבות הרעות ותחייכי את החיוך הכי מקסים בעולם שמסתתר לו
כרגע תוך הערפל של הנפש שלך. אני יכול לראות אותו מכאן" חייך
אליי. "את באמת סתיו!" הוא קבע אחרי מבט חטוף בפלאפון שלי שנשא
בגאווה את המשפט `הפלאפון של סתיו` שנכתב על ידי אותו אחד ששבר
את ליבי רק מספר שעות לפני זה. הדמעות נעצרו לאט, הבעת הפנים
האומללה הפכה להיות חסרת הבעה, אולי מעט מופתעת. "את תהיי
בסדר" הוא אמר, חייך והסתובב ללכת, בצעדים מהירים צעד את הדרך
חזרה מהנקודה שלי. רק כשהתרחק ראיתי שנפל לו פנקס קטן, רציתי
לקרוא לו אבל הרגשתי חסרת מילים, רציתי לרוץ אחריו ולא היה בי
כוח, רציתי להחזיר לו את הפנקס שלו.
לא ידעתי מיהו או איך הגיע דווקא אליי, לא ידעתי מה השם שלו או
מאיפה הבין אותי כל כך, אולי אם לא הייתי כל כך פגועה זה יכל
להיות הדבר הכי מושלם בעולם. ועם כל מחשבות שהיו לי בראש דבר
אחד ידעתי בוודאות, כאן מתחיל החיפוש שלי אחרי איש בלי שם.

(פרי הדמיון).