לחצתי עליך שניפגש
בסוף הסכמת
שכבנו במיטה,
השקעת, הדלקת נרות...
האינטמיות זרמה בחדר...
מחובקים.
יכולתי למות מנחת בתוך זרועותיך...
כה עצמתיות וגדולות.
בכיתי לך על הפגיעה.
לא ביקשת סליחה בשביל לא לפגוע יותר.
הרגשתי חנוקה בין זרועותיך, אבל לא רציתי שתרפה לעולם.
אך ברגע אחד קמת,
הדלקת את האור והלכת למחשב,
התעלמות צורמת...
יכולתי למות באותו רגע רק מההלם והמבוכה שהשארת אותי בהם.
רבנו קצת והלכתי הביתה לבד!
כל הדרך נזכרתי בפעם ההיא שליווית אותי עד הבית,
כל הפעמים שהתנשקנו שעות.
אז רציתי לנצל את הבמה שיש לי עכשיו ולהגיד לך
שהעולם לא סובב סביבך וסביב מצבי הרוח שלך.
וכל מה שרציתי זה להיות שם בשבילך.
הסכמתי להתפשר על הכל:
על העישון המסריח שלך,
על הבריחות מהמציאות,
על מצבי הרוח הקיצוניים
על העצבים...
על זה שלא תתקשר,
על זה שלא תענה,
אבל על דבר אחד לא הסכמתי לוותר -
על הכבוד העצמי שלי!
החזקתי את עצמי כדי לא להתקשר,
כדי לא למסור לך הודעות
כדי לא למצוא תירוצים דפוקים להסתובב ליד הרחוב שלך.
שתיתי עד שכרון, ובכיתי, בכיתי הרבה...
הבכי שיצא מעיניי ולבי מעולם לא היה כה שורף,
הכאב שחוויתי כאב הרבה אחרי המכה.
והשתייה מעולם לא היתה כ"כ מרה.
המילים שיצאו מגרוני מעולם לא היתה להם כזו כוונה ומשמעות
מעולם לפניך לא היה לי רצון כה עז לתת... לתת מעצמי למישהו
מבלי לקבל...
יש לך מושג מה המשמעות של זה בתור בן אדם שתמיד לוקח?!, לוקח
לבבות ואז רומס אותם.
אבל גם לך זה קרה, אז אתה יודע מזה... והשירים המזדיינים שלך
מדברים תמיד עלייה, עלייה ולא עליי...
וזה מגדיל את הכאב והשנאה, אבל יותר מכל זה מגדיל את האהבה שלי
אליך,
אהבה שמתבססת על הקרבה שאני חשה אליך.
קרבה שנובעת מזה שאתה חולה נפש...
זה עושה אותנו דומים... לא?