אני עדיין לא מעכלת איך כל זה קרה. לפני שניה הם היו פה ואז
נעלמו.
לפעמים אני מרגישה שהם לא באמת היו פה אחרי הכל, שהם היו רק
הזיה.
בתור תעתוע זה היה מאוד מציאותי, יכולתי לחוש, לשמוע, להריח
ולראות אותם.
הם היו ממש פה מולי ואז הם נעלמו כאילו לא היו שם באמת, שהם
היו רק הזיה.
עד שמצאתי לי קבוצת שייכות, שהרגשתי בזה שנים שייכת, חשובה,
אהובה.

אבל הנה, הם לא נעלמו לגמרי, ניתן עוד להציל את מה שהיה
בינינו, הם לא היו הזיה.

אבל רגע, זה לא הם, הם נראים ונשמעים כמוהם אבל זה לא הם.
אולי זה כן ואחרי הכל כל מה שהיה היה בעצם הזיה, אולי זה באמת
מי שהם.
הכל מוזר, שונה. הכל חזר להיות לפני תחושת השייכות, הכל מוזר,
שונה.
הכל כאילו הם תמיד מי שהיו ואני פשוט לא שמתי לב, אולי אני
השונה...
אולי אין לי קבוצת שייכות שתגרום לי להרגיש חשובה ואהובה.
אולי הכל באמת היה הזיה, תעתוע.
אולי הכל היה עולם אחר, עולם שאני בניתי לעצמי בכדי להתעלם ממה
שקורה באמת.
אולי העולם הזה נבנה בכדי שאני ארגיש שאני לא שונה.

אני עדיין לא מעכלת איך כל זה קרה. לפני שניה הם היו פה ואז
נעלמו.

הכל מסתדר עכשיו, כל העולם הזה, התעתוע הזה, העולם הזה נשבר.
העולם ההוא נשבר כי נכנעתי לאמת, ראיתי אותי, מצאתי את מה
שחיפשתי.
מה שחיפשתי תמיד היה שם פשוט לא היה לי האומץ לחשוב ככה.

כל אחד שייך, איש לא יכול לחיות לבד. כל אחד שייך, איש לא יכול
לחיות לבד.
אבל אני לא כל אחד אני זה אני, אני לא שייכת, אין לי קבוצה,
הכל תעתוע, הזיה.
אני שונה, הם תמיד היו הם, הם לא נעלמו, הם לא השתנו, אני
השונה.
אבל להיות שונה זה בסדר, להיות שונה זה יכול להיות טוב.
אולי אני שונה, אבל אני לא לבד.