אין לי למי להגיד תודה.
לא, אל תצחקו. זו לא סוג הבדיחות ההוליוודיות שאתם רגילים
אליהם כאן. אתם לא צריכים לצחוק מנימוס. ואני גם לא אגרום לכם
לבכות על זה שקיפחו אותי.
אף אחד לא הכשיל אותי, או שם לי רגל. לא, אירגוני היהודים
יכולים להירגע לא היתה אנטישמיות. פשוט אף אחד לא עזר לי.
עשיתי את הסרט לבד. צילמתי, ערכתי וביימתי. אנשים שעבדתי איתם
קיבלו תמורה מלאה. לכולם היו אינטרסים לגיטימים של כסף.
אני ורק אני זכיתי בפרס הזה.
לא מתוך מרמור, פשוט זו האמת.
אין לי מי להגיד תודה.
נולדתי בדרום הארץ, לא מספיק דרום כדי להיקרא פריפריה וכדי
לקבל תמיכה. לא מספיק דרום כדי להיות סינדרלה או כדי להרצות
כמה אני מוצלח. באזור מבוסס אבל לא עשיר מספיק בשביל שיקראו לו
סביוני משהו. ההורים שלי קראו לי חופני. מסביבי גדלו ליאם
ורוי, כדי שיגדלו האמריקאים יוכלו לבטא את השם שלהם יותר בקלות
ואולי יתנו להם גרינקארד. אבל ההורים שלי חשבו שזה יהיה מגניב
שאני אשכנזי ויקראו לי חופני. וככה גדלתי עם הצירוף הבילתי
אפשרי: חופני גולדנברג. בגיל ההתבגרות הייתה תקופה שקראתי
לעצמי חוף גולד, אבל זו היתה תקופה מספיק מבולבלת מינית ולא
רציתי להרגיש יותר הומו. אז נשארתי עם חופני.
יום אחד דפקה אצלי בדלת דיילת חמודה. ההורים שלי לא היו בבית
ואני נתתי לה להיכנס. בתקופה ההיא ראיתי יותר מידי פורנו וזו
הייתה נראית לי התחלה מבטיחה.
היא הציעה לי אינטרנט מהיר ואני הסכמתי כי הייתי עסוק מידי
בלהריץ את העלילה קדימה כדי להגיע לחלקים המעניינים. נתתי את
כרטיס האשראי של ההורים שלי, חילקתי לתשלומים ולתדהמתי היא
עזבה. אפילו לא הורידה חולצה או הזמינה חברה.
יום אחר כך הגיע טכנאי מיוזע ורק ככה הבנתי שחתמתי על אינטרנט
מהיר ושאני הולך לחטוף מההורים שלי.
שבוע אחר כך כבר לא היה לי איכפת. לא מההורים ולא מדיילות
חמודות.
היה לי אינטרנט מהיר והייתי מכור.
נתתי את האימייל שלי לכולם. מצאתי את עצמי נותן את הכתובת שלי
לחברות פירסום רק כדי שהתיבה שלי תהיה מלאה כל הזמן. באחת
הפעמים מצאתי פרסומת להגרלת גרינקארד. נרשמתי כדי לקבל מהם
אימליים.
במקרה גם ניצחתי.
וככה בגיל שמונה עשרה ודקה טסתי לארה"ב לבד. ליאם ורוי ליוו
אותי במבטי קינאה כשעליתי למונית שתוביל אותי לשדה-התעופה.
הצבא ויתר עלי מזמן כי קראו לי חופני גולדנברג ולא יכול להיות
שההורים שלי היו נורמאלים ואין לי היסטוריה של מחלות נפש או
סמים קשים במשפחה.
ככה שלא היה לי מה לחפש בארץ וכשכל החברים שלי רצו בשטחים או
אכלו שניצל בקריה, אני הגעתי למרכז ארצות הברית.
עבדתי בחווה של אנשים נחמדים ובורים. האנשים היחידים בחיי שלא
התנשאו עלי. אלא אם כן הייתי מנקה את הפרות משמאל לימין ולא
להפך.
שם הכרתי את סינטיה. נערת בריאה שכשהייתה מסתובבת ליד הרפת
הפרות היו מתמלאות רגשי נחיתות.
יום אחד סינטיה ברחה להוליווד ואני, שלא היה לי מה לחפש בחווה
נסעתי אחריה, או יותר נכון, אחרי הבריאות בחלק העליון של הבטן
שלה קצת מתחת לצוואר.
שלא כמו רוב האנשים, הילדה הקטנה מהחווה לא התעניינה בלראות את
השלט המפורסם על ההר מקדימה, אלא מהחלק האחורי שלו.
סינטיה ידעה שהיא לא תצליח בתעשיית הסרטים הרגילה אז היא
החליטה להשתמש בנתונים הטבעיים שלה ולהיכנס בדלת האחורית.
ואני הלכתי אחריה בתור ליווי, נספח.
זה התחיל באולפנים הסליזים ביותר ובמפיקים השפלים ביותר. לאט
לאט סינטיה פיתחה לעצמה שם של כוכבת בתעשיית הפורנו האמריקאי
ואימצה את שם הבמה דווילה אנג'ל.
מעולם לא נגעתי בה. היא לא נתנה לי.
היא אמרה שהיא שונאת שנוגעים בה. דבר שהייתי מקבל אם היא לא
הייתה אומרת לי מיד אחרי אחת מהסצינות הכי המוניות שראיתי.
אז הבאתי מצלמה, כי למרות האיי קיו הממוצע שלי, הצלחתי לקלוט
שלפני מצלמה היא נפתחת.
צילמתי אותה בוכה ונשברת, צילמתי את הביקור של ההורים שלה, את
המירמור שלהם ואז את הריצוי שלהם בכסף. הסרטתי את המעבר של אמא
שלה מהורה לסוכנת. צילמתי את הרחם שילד אותה מכריח אותה לעשות
סצינה שהיא לא רוצה לעשות כדי לקבל עוד קצת בלינג בלינג.
צילמתי אותה נופלת לתהום נפשי ולבסוף, תיעדתי אותה חותכת
ורידים.
מול המצלמה שלי היא נפתחה באמת, עד המוות שלה.
אמא שלה ניסתה לגרום לי לא לפרסם את הסרט. היא תבעה אותי ולא
בשביל כבוד ביתה, אלא כדי לקבל תמלוגים. ולא היה איכפת לי
מהכסף ולא היה איכפת לי מסינטייה-דווילה-אנג'ל. היה איכפת לי,
כי זה היה הסרט שאני עשיתי. ההורים שלי לא עזרו שהם קראו לי
חופני כי זה מגניב, האמא הבורה מהחווה בטח שלא עזרה לי מעולם.
לא היא ולא הבת שלה, שעד שהייתה לי מצלמה ביד הייתי בשבילה
צ'ופני מיזראל ששומר עליה, אבל לא מילימטר מעל.
זכיתי במשפט, אולפנים גדולים קנו ממני את הזכויות עליו, לא כי
הייתי נחמד או כי הם רצו לתת צ'אנס לאפס קטן מישראל. אלא כי הם
ראו את המצלמה שלי ואת החומר המעולה שבה. ועכשיו אני בדרך לטקס
האוסקר. כדי לקבל את הפרס על הסרט התעודי הטוב ביותר.
