שוכבים לנו על המיטה, זו שכבר היינו עלינו פעם, ככה, שנינו,
בלי שאף אחד יידע, כאילו לא קיים איש בעולם מלבדנו.
אני מרגישה את פעימות ליבך, בדיוק כמו בפעם הקודמת.
כולך רועד, אבל לא קר לך,
זאת התרגשות, אבל למה אתה מתרגש?
הרי אין לזה משמעות בשבילך.
אני הרי יודעת, שאתה תלך ותשכח, או שלא תשכח, פשוט תסתיר,
כי אתה לא רוצה שידעו, כי זה סתם, זה לא חשוב.

אני גם רועדת, מהתרגשות, מפחד, פחד ממה שיבוא אח"כ, כשתלך.
אני שוב אשאר לבד, על המיטה שלי, שיכולה להיות שלנו,
אבל אתה לא רוצה, כי אתה סתם פה,
אבל בשבילי זה לא סתם, הרעד הוא גם משמחה, מאושר,
הבטן הולכת להתפוצץ מרוב פרפרים, שנטעת שם,
והם משום מה לא רוצים לעוף הלאה.

אני מרגישה את נשימותייך על פניי ומרגישה כאילו אני הולכת
להתפוצץ,
כבר הייתי פה פעם, זה כבר קרה, אני יודעת.
אני גם יודעת שגם הפעם, כמו אז, אתה לא תישאר, אתה תלך,
אבל הפרפרים ישארו, וישנו להם
עד הפעם הבאה שתבוא.

שפתייך מרפרפות על פניי, סתם, למה לא?
ואני מרגישה גלי אושר גואים בתוכי, לא מסוגלת להוציא מילה,
רק להסתכל בעינייך התכולות, שנעוצות בי ולא מסירות מבט, ולא
להבין,
למה?
למה בשבילך זה סתם?

ואתה מתעלל, מרפרף בעדינות על פניי, אבל שפתיים לא נוגעות
בשפתיים
כי בשבילך זאת טעות, ואתה לא אוהב לעשות טעויות
אבל זה לא משנה, בסוף תישבר, ותגיד שזה סתם,
ממילא אף אחד לא יידע.
ואז הם נפגשות, שפתיי בשפתייך, והפרפרים מאיימים לפרוץ את כל
הגבולות
ואתה רועד, ואני רועדת,
סתם.