"כמו פרח שנקטף
כמו עלה שנשר
כמו גיבעול שנמל
בחייה ומותה ז"ל. "

ואז בכי קורע, דמעות.
אבל להם זה כבר לא יעזור לספר כמה אהבו אותי כשאני כאן עמוק
מתחת לאדמה מכוסה בתכריכים,
וחם לי, חם לי מאוד, וקר לי, קר לי מאוד...
הריח הלח של האדמה מלחך באפי...
אני אוהבת מקומות קטנים, סגורים
אינטימיות...
אני שומעת אותם בחוץ, מתרחקים, אימא זועקת... הם לוקחים אותה
בכוח
כולם לובשים בלויים והקרע, הקרע הזה חוזר עליהם כולם, פס
ייצור...
אני מתחילה לחוש את המחנק
לבד לי פה יותר מדי
לא אל תלכו תחזרו
אני לא רוצה להיות פה לבד.
אני צועקת אבל הם לא שומעים, אני שומעת אותם מתרחקים
התכריכים חונקים אותי
אני מנסה להשתחרר מהם ולא מצליחה
הם הולכים, בחוץ שם מתרוקן
ואני צועקת... "שכחתם אותי!!!"
אבל הם לא שכחו, הם חזרו כל שנה להדליק נר ולהניח פרחים, ושוב
לדבר על איך זה שהם לא שמו לב ואיך זה שהם לא ידעו, שאולי זה
בגללם ואולי קצת יותר מדי לחצו...
ושוב בכי ושוב הדמעות
הדמעות... המליחות שלהם נספגת באדמה היא מחלחלת עד אליי, אני
יכולה לחוש בה
והם לא מפסיקים לספר פעם אחרי פעם דברים שכשהייתי איתם הם לא
אמרו.
למה הם לא אמרו לי אף פעם את כל זה??
למה הם חיכו?
אז הנורא מכול קרה
נקטע בהפסק נשימה אחת קצרה
ואז הם נזכרו בזה שהייתי פרח, והתחילו לדבר על הנבילה, על
הקטיפה הנוראה
ועל הקבר הם כתבו:
"כמו פרח שנקטף בחייה ומותה"
ושוב הם מבקרים שנה אחרי שנה.