בעודי,
כהרגלי,
משוטט בשחור החלל,
המקום היחיד הגדול מספיק,
להכיל התפוצצויות הדמיון,
נתקלתי בכתם
על תקרת היקום,
כהה משחור.

מי השאיר כתם זה,
האם זו טיפה מדמו
של בורא עולם,
אותה הקיז בעמלו
ליצור גרגר חול מושלם?

לחטט בכתם זה,
ידעתי שאסור,
כמו לנעול מגפי פלדה
על אדמת קדושה.
אך עתה משידעתי עליו,
נמשך אליו מבטי כמגנט.
אל נקודת העיוורון,
במקום בו אין מה לראות.

"אולי תוכל למצוא דברים מופלאים"
לחש לי מוחי
"דמיון העולה על כל דמיון,
סודות אשר אינם אפילו מודעים לעצמם"
אז משך הוא ידי,
אונסני לגשש בחשיכה אחר אותו כתם,
כהה משחור.


וכשלבסוף נגעתי, לפתע ידעתי,
איך נשמע מוות
ואיך מריח אבל
דמיוני הוצף בטעמה של שנאה,
משום
בטפשותי פרצתי
אל מקום בו נמצא הדמיון
המשמש אלה
הרואים
רק בצבעים
כהים משחור.