הראיתם? כן, זה שנמצא לרגלי
עץ הטקסוס.
אני לא מתפלאה. עורו חום
ומסוקס מזיקנה,
שיערו לבן, כפרי העץ,
ועיניו ברקת. כבר דהויות משינה.
הוא היה שלי.
השמעתם? כן, זו הדממה.
שירתה שלה פסקה,
לא מזמן, וההרים, בהם הד,
השתתקו. דמה ניקד את השלג,
והדממה כיסתה את ההד.
היא הייתה שלי.
אך הכואב מכל, האהוב מכל,
זיכרון מתוק נוקב. משחק
עם צחור פרווה תכול עין.
אין דם, ואין קבר, רק החור
שבלבי, שם לעד, אתה חי.
מדוע את חייך זרקת, בני?
ערך, מצפון? איפה היו הללו כשנטשת
אותי? אני מזמן היגרתי בין הצללים,
לממלכה אחרת.
והרוח נושבת בין העצים,
ואני צופה. |