מחזה בשלוש מערכות.

שחקנים:

דמיאנה: פיית גורל- לבושה לבן ועונדת המון טבעות.

אשוח: פיית מים צעירה לבושה בסגול, יש לה כנפיים- והיא עונדת
חרוז זכוכית שקוף.

עידן: חייל הלבוש במדים, שוכב עם פצע בבטנו ודם חייו אוזל
באיטיות, והוא גוסס.

ארדרטה: מכשף בדואי זקן שבנו מת בקרב. לבוש חום, ומחזיק מטה.
בכיסו בקבוק קטן.

גרגר פלפל: פיית האושר, שגרירתה של מלכת הפיות, לבושה תכלת
בעלת חיוך שליו ותמידי, אוחזת שרביט, ומאוד מאוד צעירה, אפילו
ילדה קטנה.

אוברון: מלך הפיות, בעל קרניים ולבוש ירוק.

פאק: שדון קטן.

פיות נוספות:
ערער,
דבורנית,
רומוליאה,
אבקן דביק.

מירה: ילדה צעירה בעלת מראה מזרחי.



המחזה

פרולוג: ברקע יער, עם אגם של מים, פיה בודדה עומדת, לבושה לבן
וענודה טבעות בצורה מוגזמת, ללא כנפיים, (אנדרוגינית, לא משנה
המין).

דמיאנה:

"שקיעות רבות היום, אני חשה.
מלחמה, עם דם ובלי מעצור,
מתרחשת.כאן בארזים, אני התלמידה
של ארגה (הגורל) שלחתי מסר.
הוא יאוץ וירוץ בדודאים, ובערבות,
ובשדונים פחוסי הקרניים, עד שיגיע
אליה. אשוח המסכנה, מה הייתי
נותנת למנוע גורלה שלה. אך לא
אני אתיימר לקבוע. לה, אהבה.
פיות לא אוהבות, לא בצורה אנושית.
אנו מרחפות בין רגש לרגש, כניחוח
האזוביון שלאחר הגשם. אך לא ל-ה."

מערכה ראשונה:
תמונה ראשונה:

רקע: רעש של פיצוץ, וקולות דיבור גבריים

דמיאנה:"חשתי בזאת, אך זה תמיד קורה מוקדם מידי.
אלף מארות על ראשי בני האדם! רק בדם הם משקים את
הארץ! מדוע לא יספקו מלאכות מועילות יותר, כמו להניח
טיפות טל על הדשאים שנעלמות באור הירח? אך ארגה
אומרת שאין לי להוסיף. לכל אחד גורל, חיים ומוות משלו
ואין לי לשפוט. לא זו הסיבה שקיבלתי את טבעת הסמכות
משחקת בטבעת מה נורא... אלו שלא ילכדו בתופת בוערת
יפלו מתים לאגם... כמו פתיתי שלג מעל כתפי מוות כשהיא
מרחפת מעל העמק... הס, היא באה."

אשוח: "אם נהר הזקנה לחשה לי חייבת את להיות בכל ההתחלות,
אחרת איך תשתתפי בסופים? והרי אני כאן, מה זאת דמיאנה נעלה?
האם הגורל הזעיף פנים למשרתת הנהר הזעירה? כל דודא, ערבה
ושדון
מלחשים לחשים, כמו זה הזלזל והפעמונית, וקוראים אותי לאוץ
לקרחת
זו. ואני שוטפת גבישים בנהר מציגה כדור בדולח קטן לכבוד
שגרירתה
של המלכה, והנה אני כאן. אנא, אל תניחי לי להתעכב מלקשט את
מערת
הסלע."

דמיאנה: "מן הים של הקרח הנע, הזרוע בעלת הטופרים שקורעת
באוויר, כך נשלחתי אני, לבשר לך, כי את הולכת לאהוב. אדם. בן
מוות. וכי שעותיו ספורות. מותו יבשר על מות הרגש שלך. צערי רב,
יקירה, אך זו האהבה היחידה שהאלה מרשה לך לקיים בכל חיי
האלמוות שלך."

אשוח: "כך יהיה. אני מקבלת..."

                                   קול מן הרקע

ארדרטה: "את גורלך."

אשוח: "מי זה מן הרקע? קול אנושי הוא ולא שירת הפיות, היעז אדם
להיכנס לקרחת היער המקודשת?"

ארדרטה: "אין לטרוח לשלוח לענקים, ולגמדים ולסטירים. זה רק אני
המכשף הזקן של החלקים האלו. בני שלי מת. ראיתי את דמו נשפך
בבריכת הנבואה. נכשלתי. אבל יש להציל את ליבך שלך אשוח-פז
היקרה. אתן לך שיקוי נדיר, שסודותיו עברו זה מכבר מארץ הפיות.
האדם שילגמו, ובן יהיה בו אך שבריר של חיים, יהפוך לרוח יער,
ויצטרף אליכן לנצח. לבני רקחתי אותו, בטרם התגייס, אך שווא
הוא. מת. אעניק הצלה לך אם כן. אך לא אצפה בחוצפתי שתיקחי שי
זה מידי. כבוד רב מידי הוא לאדם שתיגע אף בידיו פיה. אניח זאת
פה."

המכשף מתכופף תוך כדי כאב ואשוח חשה לקחת את השיקוי מידיו

אשוח: "אדון, היום הרווחת נשיקת פיה."

מנשקת את ארדרטה על לחיו, ארדרטה יוצא בדמעות וללא מילים

דמיאנה: "הצלה אם כך, מידי אדם לא פחות, ואולי אף מיד הגורל.
תמהני מה גרגר פלפל הנאווה תאמר על כל זה?"

אשוח: "הסי, ידידה, הסי."

דמיאנה: "אנא, לכי. אבקן דביק ודבורנית יבקרוך מאוחר כדי
שתספרי לי על מה שאירע."


אשוח יוצאת

דמיאנה: " ערער, דבורנית, אבקן-דביק ורומוליאה, אני קוראת לכם.
הפסיקו משחקיכן, ובואו אלי. הניחו את כלי הנגינה, ואת כדורי
האור של אידי הירח, ואוצו."

ארבע פיות מתחילות לרקד סביב דמיאנה.

רומוליאה: "מה"
ערער: "זאת"
דבורנית: "נערצת"
אבקן דביק:  "הממם?"

דמיאנה: "לכו, אני מצווה. אל הערבה שמעבר לאגם, וספרו לי על
המלחמה, או יתר חשיבות: מתי תסתיים. לאחר, דבורנית ואבקן, רחפו
אל מסתור האבן, וענדו את קמיע חונק הזאב בעור לטאה, והיו לבלתי
נראים. דברו עם אשוח כעבור השינוי של החייל עידן שמו
כמדומני... וקראוה לכאן. רומוליאה וערער, אתם מצווים לעזור
במקומה של אשוח בקישוט המערה לכבודה של הקדושה מכל, גרגר
פלפל".

רומוליאה: "כן"
ערער: "גבירה"
דבורנית: "נעשה"
אבקן דביק:  "כדבריך."

תמונה שנייה: קרחת יער אחרת, בה עידן שוכב על צידו, לצידו
מכשיר קשר מקוטע עם קולות בלתי מובנים, והוא מחזיק בידו סכין.
עיניו של עידן עצומות.

אשוח נכנסת

אשוח: "אה, הס מכונת מתכת, מגונה!" מחווה על מכשיר הקשר
וקולותיו מפסיקים "הנה הוא, כמה הוא נאה, עבור אנוש. עלי
לאזור אומץ, ולדובבו, זמנו בעולם החיים לא רב... ואילו אני...
די! אשוח, עליך לשכוח לרגע שאת ילדת הנהר, ולדבר עם אדם. לא רק
לצפות בהם מתרחצים בפלגים, ולתת לקנים להמתיק סוד קיומך."

אשוח עושה צעד מהוסס קדימה

עידן: "אם את מוות, בואי, איני שש עוד לחיות."

אשוח:" איני מוות... מוות לא נוגע בממלכה שלי. זהו לא המוות
שלכם..."

עידן: "יש מוות אחר מסוף קיום?"

אשוח: "יש. שום דבר לא מתכלה הכול מעגלי. אין התחלה אמיתית
ולפיכך אין סוף. זה נמשך לעד."

עידן: "אז דקותיי האחרונות בעולם זה, הן בעצם ראשונות?"
מחייך

אשוח: "המוות יבוא כאשר יבוא, ויש בכך מתיקות מוזרה... אך אם
תסיר מידך את הפגיון, אוכל אולי לעכבו במעט, אנא, בני עמי אינם
סובלים את מגע הברזל".
                   עידן משליך את הסכין הצידה

עידן:" זהו אינו פגיון גבירה, אם כי סכין. כלי שימושי, שבעזרתו
חתכתי את מדי לתחבושת".
אשוח: "אני זוכרת אנשים שלבשו לבנים וקידשו את הדבקון הלבן,
כמה מוארים היו, וכל כלי מתכת היה להם קדוש כמו בריאה של עץ או
שיח קורנית. הם ידעו את מה ששכחתם. אך אין לי זמן להאיר נפשך
בכוחם... ואני לא מתיימרת. הו, אני מדברת הבלים, אני נאלמת דום
מול אדם. כי איני אדם, והאדם אינו מבקר אותי על כך. שנים אמרו
לנו, לרחוק מגזע האנוש כי כולם רוצחי עצים, עוקרי חיים,
ושודדים את קברי מלכנו."

עידן:" אך איני אדם רגיל."

אשוח: " האומנם? אתה לבוש בבגדיהם רחוץ בדם אויבך כמוהם, ולוחם
במלחמתם חסרת התכלית."

עידן:"בעולמי שלי, זה עונש."

אשוח: בזעזוע: "עונש? על מה?"

עידן:מחייך: "אל תתני לזה להטרידך, עונש על זה שאני צעיר, על
זה שאני בריא, וטיפש עדיין להלחם עבור מלחמת האחרים. לולא
הייתי פה, הייתי מוחרם מהחברה, לא שזה היה מעניין אותי יותר
מידי, פשוט, אימי הייתה מתעלפת, ואבי היה קורא לי "טפיל" וכל
אוהבי המלחמה "פילוסוף יפה רוח"
וכולם היו משייכים אותי בראייתם כחבר לאויב. ומכיוון שאני
צעיר, ואין לי
עדיין למה לחיות השלכתי עצמי קורבן על מזבח הזהב של המלחמה. אם
אמות, (דבר שקל מאוד לעשותו, כי הוא רק קורה לך) אזי אני
גיבור.

אשוח:"אנא, אני מתאווה לשמוע סיפור חייך, קסמי עצרו את הדם לכל
זמן שיידרש לך, אך המחיר הוא, הימצאותך בארץ הדמדומים, שחבריך
לא יראוך.
ואם תבקש לצאת, הזמן ישלוט, ולא קסמי ותמות במהירות... אין לי
כוח על
עולמך שלך."

עידן:"אז הבחירה היא בין למות מהר ובין למות לאט? אני מניח שזו
יותר בחירה ממה שהיה לי בחיי. אני מודה לך. ארגיש טוב יותר
לאחר השיחה, ואוכל למות בדממה..."

אשוח:בלחש "לא בהכרח..."

עידן:"מה?"

אשוח:"כלום. הזמן יבוא לכל התשובות. אספר על חיי, ועל הנצח
מאוחר יותר".

תמונה שלישית: מערה, ישובה על כס, גרגר פלפל, לימינה אוברון
מלך הפיות, ולשמאלה, פאק, ומולה, דמיאנה.

גרגר פלפל: "אה, זמנה כבר הגיע, הלא כן?"
אוברון:"חוששני שכך נראה הדבר יקירה."

גרגר פלפל: "אך, הנבואה לא דיברה בצורה בהירה..."

אוברון: "ועדיין הדבר מוכרח להסתיים לפני ההתממשות."

פאק:" או, אוברון, אתה עדיין מקל מיובש כפי שהיית לפני עשרת
אלפים שנה! בואה מבשר שינוי. שינוי אוברון, וכל הנצח המשעמם
הזה יהפוך למשעשע. זה הדבר שמפחידך? אם הייתי טטיאנה מלכתך
הייתי חושדת שבחרת נמפה שתענג אותך, או שבחרת שוב להלחם
בענקי הקרח. אנא, זו נבואה. נבואות נוטות להתגשם. הדבר הטוב
ביותר עבורך זה שתקבל את הנבואה בשמחה, ולא באבל!"

אוברון: "אם לא היית השדון האהוב עלי, הייתי מפקיר אותך לידי
מלכתי כדי שתקשט אותך ותהפוך אותך למגיש הסוכריות המלכותי."
פאק:בחיוך שובב:"האיום הזה פג מאז ליל אמצע קיץ... מלכתך לא
תסבול כל קשר עימי, כפי שאתה יודע היטב!"

דמיאנה: "אנא אני מתחננת על חיי אשוח! אל תסיר ממנה את הטיפה
של האגם שלה מלכי! אתה שבנות מינה מתות אם הן רחוקות ממקור
המים שלהן, גם אם הגורל שלה הוא אהבה אמיתית, ובכך היא לא
חטאה, במה היא אשמה שהיא נבחרה, לפי כוכבי לידתה להיות זו
שתביא את הנבואה למימוש?"

אוברון:"אין בה אשם. אך יש באנוש. והוא בממלכתי. עליו, אני
גוזר, מיתה".

מערכה שנייה

תמונה ראשונה: במערה,גרגר פלפל ופאק רוקדים ביחד.

גרגר: צוחקת "אנא, שדון, ספר לי את הנבואה, שמעתי עליה, אך
לא אותה כלשונה".

פאק:" בירידת הסלדרין, ובעת מלחמה
        תמצא פיית הנהר נחמה,
        בזרועות האנוש הפצוע והמת,
        עולמות שונים, בהתאחדות, כעת.
        עולם האדם, ופיה, כבימיי קדומים,
        יתאחו כצורף ביד קסמים,
        ואז לא ילאו, לא שימחה, ולא קץ,
        יחדיו יחבקו, אדמה ועץ, אנוש ונץ."

גרגר: "זה לא נשמע רע כל כך."

פאק: "לא? אז עלי לספר לך מדוע עולמינו נפרד בתחילה."

גרגר:קופצת ומוחאת כף "אנא, ספר."

פאק: בעגמומיות: "אפילו אני נרעם למשמע הסיפור, שחרוט ברוחות
השיחים, והעצים, ובי, ובמלך, ובכל זקני הממלכה, שצעירים לנצח
בגופם אך נפשם החלה להישחק. היה זה לפני חורפים רבים, ועשרות
אלפי שנים כמניין האדם, אז העולם היה שונה. הדרקונים ריחפו
בשמיים, והפיות עטו בשר אנוש ולא הסתפקו רק באד הקל שממנו אנו
עשויים כיום, היו בין האדם מכשפות וקוסמים רבים. בניהם היו שני
שבטים מרכזיים. שמותיהם נשכחו אפילו ממני, אך זכור היטב ששבט
אחד עטה גלימות אדומות, והשני, שחורות.

גרגר: "אלו הצבעים הכה שנואים שלנו. הכי מתועבים, ואנו קמלים
מולם!"

פאק:"אכן, והסיבה טמונה באירועים הללו. הכרתי פיות שעטו צבעים
אלו לפני המאורע. אמשיך בסיפור אם כך: השבטים נלחמו על שליטה
בעולם. למרות שהפיות צחקו בפירוש לגבולות, ולניסיונות הכיבוש.
אין האדמה שייכת לאיש אמרנו, אם כבר אתם שייכים לאדמה ולא
להפך! לעגנו לאנושיותם, ורק מאוחר יותר למדנו כי זה טבעם. אין
להם לעשות אחרת. השבטים לחמו אחד כנגד השני. יצרו סופות,
רעידות אדמה, עמודי אש ודברים נוספים. רק שהם היו חסינים לכוח
הקסם. לעולם האדם והפיה נגרם נזק כבד רק לאלו שלא היה בהם את
מתנת הכישוף. הפיות התרחקו לאיטן מעולם האדם, אך זו הייתה רק
ההתחלה, לא היה זה הריחוק הגדול: אבל האנשים חסרי הקסם החלו
לצוד את המכשפות והמכשפים, הקוסמות והידעונים, האובות ומשביעי
השדים, לוחשי הלחשים, והנביאים. מה שהיה בעבר קדוש נותץ. וכל
דבר קסום, נואץ והתקבל בשנאה. והיודעת את, עולמינו שלנו, בליבו
פועם הקסם, והתמימות. במאמץ אחרון ונואש הוטל לחש. המטילים היו
גם בני האדם, וגם הפיות. ובסוף, השערים נחסמו, ועולמינו נשאר
פתוח רק בפני התמימים, והנדירים שעדיין להם כוח הקסם מבני
האדם. אך הם עדיין יראים מכוח הקסם. וזה מובן. עולמם הוצף
במבול, וזעף, ברור שפחדם יהיה גדול! בני אדם אומללים.
הנבואה עונה על השאלה "מתי הקסם ימצה את עצמו?" והתשובה היא,
כשפיה תאהב אדם, ותיתן לו חיים, מה אשוח מסוגלת לעשות בהחלט.
אבל אם את שואלת אותי, מלכי הפיות טיפשים."

גרגר:"מדוע?"

פאק:" כי מיצוי עצמי לא אומר שהדברים יחזרו כפי שהיו. יתכן
שהשערים יסגרו לנצח בין האדם לפיות בדיוק באותה מידה שבה שהם
יחזרו ויפתחו. אלו חוקי הקסם יקירה."

תמונה שנייה: בקרחת היער, עידן ואשוח משוחחים.

אשוח: "מרתק".
עידן: "מה מרתק?"

אשוח:" איך שבקושי עברה שעה קלה, ובשיחה על חייך, גרמת לי לדבר
שאלפי שנים וזרימת נהר לא הצליחה לגרום לי."

עידן:"מה?"

אשוח: "להרגיש, אני לא בטוחה שאני אוהבת את זה... חלק מן
הדברים צמררו אותי... אבל הרבה גרם לי... איך קוראים לתחושה של
חום בבטן שמתפשט לחזה בצורה נעימה?"

עידן: "שימחה?"

אשוח: "כן, זה, שימחה."

עידן:" הייתי מראה לך את עולמי, אם הנסיבות היו שונות."

אשוח: "אולי... אולי... אינך יכול להביא אותי לעולמך, אך אני
יכולה להביאך לעולמי. הבט בעיני אהוב. תוכל להיות עימי לנצח.
עליך רק לוותר על הגוף הזה, ולהיות רוח יער עימי. לא תכאב
יותר,"

עידן: "לא אשמח יותר, לא אחוש עונג נפשי וגופני, רק ארחף, בין
מציאות לדמיון. אהובה, אני לא מתאים לעולמך. אם אהפוך לשדון,
לא יהיו בי הדברים שאת אוהבת בי עכשיו. וגם את תצאי משארית
מקסם הרגש שגרמתי לך, וליבך יקפא שוב לעד."

אשוח:" עידן, הבט בי עתה. האם איני יפה יותר מהחברה שהותרת
בבית? האם מגעי לא יותר עדין מלטפת את לחיו בגב ידה משל כל
בת תמותה אחרת? האם אני לא בת שיחה בעלת אלף שנות לימוד, אמור
לי, אנא, מה אתה עוד יכול לבקש ממני?! אין פה מלחמות, ופה באמת
תוכל להיות חופשי!"

                          אשוח מתחילה לבכות

עידן: "מדוע את בוכה נסיכה, בוכה את כי את באמת גילית את רגש
האהבה? או בגלל שפעם ראשונה בחייך אינך יכולה לקבל את רצונך?

                          אשוח פוקחת את עיניה בהלם

אשוח: "עידן. אני בוכה. אני לא יודעת לבכות. ועתה אני שופכת
מים מעיניי. הכיצד. א.. אני לא אנושית, ורק בנות התמותה בוכות.
ואילו אני מרגישה כאילו חץ ברזל מפלח את גופי, שובר עצמותיי,
ואני יכולה עוד."

מוציאה את בקבוקון השיקוי ומעניקה אותו לעידן, אשוח מעבירה כף
יד בצורה עגולה באוויר, ומכשיר הקשר שב לעבוד.

אשוח: "הנה אנו, אהוב, שוב בעולמך. הזמן יעבור. ואתה תמות.
השיקוי שלך, אם תבחר להשתמש בו, הוא יעניק לך כנפיים, נוצצות
כמו שלי, אם רק תחפוץ בכך. אם הנהר הזקנה אומרת לי, שיש לך עוד
זמן. פציעות בבטן לוקחות זמן עד להרג מוחלט. אנא, אנא, אחזור
עוד זמן מועט, ואז אחזיק בידך, וא...אולי תתחרט."

עידן: "היי שלום יקירה."

תמונה שלישית: קרחת היער של דמיאנה, ארבע הפיות, ערער,
רומוליאה, אבקן דביק, דבורנית. אשוח מצטרפת מאוחר יותר. 4
הפיות רוקדות.

דמיאנה: "עשיתם כמצוותי אני רואה."

ארבעתן:"באהבה!"

דמיאנה:"אני קרועה לשניים. ארגה אומרת לי הפיתרון, והסוף,
ואילו זו בגידה בעצמי. אבל אלחש את הנבואה, כי זה תפקידי.
אמרתי. חזור ואמור, לה אהבה, לה אהבה, ומיאנו, לעשות דבר.
הנבואה של התאחדות השער תתגשם.
דבורנית! רומוליאה, לכו לאוברון, הוא נותר ללא משרתים כי הגיע
בחשאי. התייחסו לכל פקודה שלו, כשלי. ערער ואבקן, שלחו... שלחו
לאשוח."

אשוח: "אין צורך. אני כאן."

דמיאנה: "אני שמחה שהגעת יקירה..."

אשוח:"אני לא. זה לא עבד היטב בכלל, הוא מעדיף מוות מאשר לאבד
את זהותו האנושית."

דמיאנה: "יודעת אני. וכי לא הזהרתי אותך תמיד על בוגדנותם של
בני התמותה? אכן. הוא יצור טוב. אך הוא דוגמא נדירה מזרעו. הם
נדירים. את פה כי יש המשך לנבואה שלך. אבל אני מהססת."

אשוח:" דברי, אנא, מעולם לא שמעתי שדמיאנה הנעלה מהססת מדבר,
ובעיקר מאמירת נבואות."

דמיאנה: "ארגה הסכימה... שאם תתני את חייך שלך, חייו שלו,
יינתנו
לו במתנה. כל שעליך לעשות, הוא לבוא אליו, לנשוק לשפתיו,
ולהשליך את טיפת המים מהנהר שלך אל פצעו. הפצע יחלים, וארגה
תחזירו אל ביתו בביטחון. אנא... איני יודעת מה לומר. ארגה אמרה
שהיה והדבר היה תלוי בה, אף אחד מכם לא היה מת, אבל הטבע
דורשת! או הטבע דורשת. האיזון אומר, חיים לאחד, ומוות לאחר,
וזה מה שנמסר לי להגיד לך."

אשוח: "אני מבינה."

דמיאנה: "אנא... רק..."

אשוח:"אני נפרדת ממך לשלום דמיאנה. יש לי דברים רבים לחשוב
בהם."

מערכה שלישית

תמונה ראשונה: צומת דרכים. המלך אוברון עומד שם, נשען על מטה,
ובחגורתו אשפת חצים וקשת. דבורנית ורומוליאה נכנסות.

אוברון: "הא, הנה אתן. שובבות שלי, דמיאנה אמרה שתשלח עזרה."

דבורנית: "כן, הוד מעלתו. מילתך היא כמו מילתה של מכובדתינו."


רומוליאה: "או, הלוואי שהיא הייתה יותר חייכנית! כמה סבל עליה
לחשב, לפיה ולאדם גם ביחד. ודבר אינו באשמתה. הכול בכול קורה
לה! והיא רואה."

אוברון: "עד כמה שריכולי חצר עשויים לרתק אותי, כרגע יש לי
משימה חשובה עבורכן. קחו חצי הכסף, והקשת שעשויה משיער אשתי
(מתנת יום נישואין) וקטלו את האנוש שבו התאהבה אשוח. מותו יבטל
או ידחה מעט את הנבואה. אני יודע שהוא גוסס אך את מותו יש
להחיש, על מנת שאשוח לא תצילו. אשוח עצמה, תגיע בקרוב ולפיכך
היא לא לצידו. כרגע. חושו!"

דבורנית: "משימה נוראה, אך אין למנוע דבר ממלכינו."

רומוליאה: "מי ייתן וארגה תציל אותנו מגורל המרצחים."

דבורנית ורומוליאה נוטלות תוך כדי קידה את הקשת והחצים,
ויוצאות, אשוח נכנסת מיד לאחריהן

אשוח: "ברכות מלכי."

אוברון:"ברכות ילדתי. מדוע אינך מסתכלת בעיניי? ילדה? אני יודע
למה את חשה אובדן. או חשה בכלל."

אשוח: "אני אוהבת אותו. המחשבה שלאבד אותו מכרסמת בקרביי...
המגע שלו העביר לי ידע של חיים שלמים, בשנייה אחת. או עידן
שלי. מתאים לך השם. שבריר זמן, עבור נצח ידע. אם היית אך נולד
בעולמינו..."

אוברון:"אזי היה אחד מאיתנו. אך הוא לא. אינך מבינה אשוח, הדבר
לא נוגע באהבתך בלבד. ישנה נבואת הסלדרין... ואת יודעת עליה."

אשוח:"יודעת אני. אני חייתי אז. הנהר היה קיים וגם אני, הוא רק
גדל משיטפון המים של שבט הגלימות השחורות. ואתה יודע מדוע
בחרתי לגור בו? הוא היה נידח, ורציתי לברוח מכל דבר שהוא פיה.
ראיתי מה הקסם של עולמינו עשה לעולם האחר, ולא רציתי לראות...
לחיות עם הבושה. יודע אתה, בזמנו, אני הייתי המשוררת הגדולה
מכל, בחצר המלכה מורגנה. לפני זמנה של המלכה הנוכחית אשתך.
השיר האחרון שכתבתי, הוא יהיה לי למצבה. מאז לא שרתי, ולא
כתבתי."

אוברון: "בושה את במקסם עולם הפיות? לא היו אלו הפיות שהציפו
את העולם, לא היו אלו הפיות..."

אשוח: "שהראו לראשונה את הקסם לבני התמותה? שהפכו בלוטים
לגביעי כסף? שיצרו אבני חן מחצץ, וטוו קש לזהב? יש בנו אשם."

אוברון:"אז מן הראוי שתשמחי שעולם הקסם נפרד מעולם האנוש"

אשוח: "לא כך. הקסם הוא חלק מהאדם. כמה שנים עברו? חמשת אלפים?
עשרת אלפים? ועדיין היה מכשף שרקח שיקוי שיהפוך את בנו לפיה.
לא פתרנו את הבעיה אם כי רק ברחנו ממנה. ואם יש לתקון, הייתי
בוחרת בכך."
                                 
                              מניחה זרוע על אוברון

אשוח: "ויש דרך כזו. מלכי, הנבואה תתגשם. כל השיחות, והדברים
שקורים מובילים אותי לזה. הנבואה משתמשים בי ככלי, ואני לא
ממאנת. היה שלום מלכי."

אוברון: "היי שלום אשוח פז. אם הנבואה חזקה, היא תמנע את מות
אהובך לפני זמנו. ואם היא לא, אז הגורל יהפוך את העולם סביב
כפי שהיא כימיי קדם. רק בקשה אחת אחרונה יש לי ממך. כמלך,
לנתינה."

אשוח: "והיא?"

אוברון: "אנא דקלמי לי את שירך האחרון... הכוח במילים יעזור לי
לזכור אותך."

אשוח: לאט ובשקט:

"משקר זה האומר כי קיץ,
נפתולי עלים פיזרו דמעותיי,
עת שלכת, עת לעזוב.

אור היער ישכרני, טוב, ורע,
לנשמתי. אך אדע בטרם פרח,
כי שקר הקיץ בחורפי.

גלימת כפור עטה היער, אניצי
אומץ שיערי, רוח חום הייתה
ומתה, ואדמע את שיקרי.

משקר זה האומר כי קיץ,
ואלגום דמעותיי לתוכי.

הייה שלום מלכי. אני מברכת אותך בכל הברכות שאפשר לקיים בעולם
זה, ובאחרים"

אוברון: "היי שלום יקירה, לכי עם ליבך."

תמונה שנייה: קרחת היער בה שוכב עדיין עידן, ומדמם. נכנסות
רומוליאה ודבורנית, אחת עם חץ וקשת ואחת עם סכין חדה, והילדה
מירה משתופפת ומסתתרת בצד.

רומוליאה: "הגיע הזמן."

דבורנית: "אכן."

רומוליאה: "תתחילי את!"

דבורנית: "לא! את!"

רומוליאה: "טוב..."

מנסה לדקור את עידן, אך נתקלת במחסום בלתי נראה ונופלת אחורה
בפליאה, חונקת אנקה

דבורנית: " מה קרה?"

רומוליאה:  "איני יכולה, יש מעיין... כוח, שמונע ממני."

מירה יוצאת ממחבואה

מירה: "עופו מפה פיות שחצניות. שום מוות, אפילו לא של בן
התמותה הזה, ימנע מן הנבואה להתגשם. אני אדאג לכך."

דבורנית: "מי את?"
רומוליאה: "מה את?"

מירה: "הכול ולא כלום. אני השטנים שמרעידים אתכם בשנתכן,
המלאכים שנותנים תיקווה לאהבה, המקרה, והמכוון, האור והחושך,
ולפיכך שום דבר מאלה."

רומוליאה פוערת את פיה משתופפת לקידה מלכותית ודוחפת את
דבורנית עימה

רומוליאה: "ארגה! הכיצד לא יכולתי לנחש!"

מירה: "שם אחד הוא ארגה, שם אחר הוא מוות, וחידלון, או לידה
וחיים מחדש. כי הכול מחובר."

דבורנית: "מהו רצונך נעלה?"

מירה: "בואי איתי, והיכנסו למקסם. אחרי שניתן למה שצריך לקרות
להתרחש, הילדה הזו, מירה, תמצא את החייל הפצוע ותקרא לאביה
שיעביר אותו למקום מבטחים. גופה הוא כלי למטרה."

             דבורנית ורומוליאה נעלמות יחד עם מירה אשוח
נכנסת

אשוח: "עידן, אהוב, אני יודעת שאתה כמעט כבר לא פה. אני חשה את
רחשי היער שמחכים שתמות כדי שהם יעוטו על גופך החזק. אני לא
אתן להם את הזכות. אחרי שאעלם, אף אחד לא יזכור או יבכה על
אשוח. מי שהכיר את אשוח הכיר אותה מנגנת על נבל ושרה בפני
המלכים. אשוח זו מתה מזמן יחד עם חלק גדול של העולם ההוא. כן.
הייתי הפיה היחידה שהרגישה. הרגשתי יותר מתחושת השלווה הנצחית
שלא ניתנת לעוררין אצל הפיות. ושום מוות, גם לא שלי יגרום לפיה
אחרת לדמוע. אבל מגעך סיפר הכול. החברה, האימא, והחברה מסביב.
הם לא צריכים עוד גיבור! אתה שומע אותי!
לא גיבור. רק אהוב. בעודי מתה פה, אני משאירה לך מתנה שיש עוד
בכוחי להעניקה. לשון זהב. מה שתאמר, ותצווה, אנשים יעשו. מרצון
ואהבה, או מפחד של כוח. זה כבר החלטה שלך. ואני נותנת לך את
המתנה הזו לא בכדי! הוריך, אוהביך שלחו אותך לפה, כי הם לא
יודעים באמת מה הם רוצים. הם חיים את אהבתם וחייהם דרכך. אז
שכח מהכבוד וחייה את חייך שלך. אני מתחננת. אל תשכח את אשוח
שלך. ואם תזיל רק דמעה אחת עבורי, אדע שמותי שווה זאת."

עידן: בקול ניחר "אשוח, אל..."

אשוח: "הס אהובי" מנשקת את פיו של עידן ומחייכת "טעים יותר
מדבש של פרחי בר, אהובי."

אשוח משליכה את שרשרת החרוז השקוף שלה ונשכבת לצידו, חסרת
אונים

תמונה שלישית: אוברון, גרגר פלפל ודמיאנה עומדים לצד עידן
בקרחת היער.

עידן נושם עמוקות ומתעורר לאיטו, הוא מרים את גופת אשוח ומסדר
אותה בצורה מסודרת על הקרקע.

עידן: "עוד רגע אחד. עוד מעט השמש תעלה, והיא תתפוגג. חכי שמש!
אל תגעי בזיו פניה! אל תשמידי יופי נצחי! כי לנצח לא אוכל
להשיב את המתנה שקיבלתי פה."

עידן כורע לצד גופתה, קובר את פניו בידיו ומתחיל לבכות

אוברון: "דמיאנה, מה את רואה?"

דמיאנה: "הנבואה כמובן עובדת, השערים נפתחו, והקסם חזר לעולם
האנשים, אבל בצורה שונה. מעתה הוא יעבוד מתחת לפני השטח, ולא
יבנה טירות מפוארות באוויר. בני התמותה יצטרכו לעבוד עבורו
יותר קשה, ויחד עימו תגיע הארה רוחנית, שתקרב אותם אלינו,
ותהפוך את הלבה שזורמת בוורידים שלהם לנהר של קרח."

אוברון: "מחיר נורא הוא לאדם."

דמיאנה: "זהו מחיר הקסם. הוא קיים בבחירה. הוא יכול לשכך כאב,
או לגרום אותו. מטרתו של הקסם החדש הוא לרפא, ולא להרוג. כנגד
האיזון שבטבע. הוא הרס את העולם, ומעתה הוא יבנה אותו מחדש."

גרגר פלפל: "אז הנבואה שהתגשמה לא נוראה כל כך. בדיוק כפי שאני
ופאק ציפינו."

אוברון: "אכן. את חכמה מאוד גרגר פלפל."

                 דמיאנה מניחה את ידה על גרגר והן נעלמות.

אוברון: "תמיד לזקנים יש רגעי הארה. רגע אחד הם פה ורגע אחר הם
בזמנם שלהם. צועדים בערים שאינן, ובמגדלים שקרסו, מדברים עם
החברים שאבדו להם זה מכבר, לאחותם המוות. וישנם אלו, שיחשבו
שרע הדבר, אך אין דבר הקרוב מזאת לאמת. הרגע הוא נצחי. במגע
אחד, מבט אחד, חיים שלמים יכולים לעבור, גם לאלו שיש להם נצח.
האם אנו בני האלמוות או בני האדם? הזמן הוא אשליה, כמו בלוט עם
מקסם של גביע כסף, אבל רק יחידי סגולה יכולים להבין. אפשר
לחיות אלף שנים בין זלזל לעלה, כותרת ופרח, אך האם מגע של רגש
אחד שווה חיים שלמים? אשוח חשבה כך. זהו דבר... שאני אאלץ
להרהר בו. ואילו אתה בחור צעיר, אני בטוח שאתה חפץ להמשיך
בהרפתקאותיך, אני מאחל לך כל טוב, ומקווה שבמסעותיך תחזור לבקר
אותנו שנית."

                                  אוברון נעלם

עידן: "בזאת אשבע, בדבר היקר לי מכל, זכר אהבתי אליך, שאשתמש
בקסם בצורה נבונה שתיטיב עם האדם וכל סביבותיו, לא עוד ארעיל
את האדמה בבטון ובאספלט,אלא אמלא אותה בדמעות, שיהיו עליה
כטל."

אפילוג: בקרחת היער של דמיאנה, 4 הפיות המשרתות מרקדות,
ודמיאנה, ופאק יושבים יחדיו ומשוחחים, כל אחד מחזיק כוס יין
בידו.

פאק: "סוף כל הרעש והמהומה."

דמיאנה: "וסוף סבלה שלה."

פאק: "הגידי, חוזה, מה קרה בסוף עם הבחור הצעיר?"

דמיאנה: "הוא התחתן, והפך לאדם חשוב בממשל, הוא עובד קשה עבור
שלום בארץ. לשמחתי שלי המלחמה בארזים נגמרה..."

פאק: "תהיינה אחרות את יודעת."

דמיאנה: "אני לא מתפלאת, זהו טבע האדם. אך אני יודע שעתה קסם
העולם יביא שלום ולא יהיה עזר למלחמה, לא, אני יודעת שיעשו בו
שימוש קלוקל, אני לא תמימה, אבל הלקח נלמד והאגדה נסתיימה,
ותהיינה שקיעות אחרות, כן, אפילו כאן, בין הארזים, אך לא לי
לקבוע מי יחיה וימות, ויותר חשוב, מי ימות אל תוך תוכו ויפסיק
להרגיש. אני כולי תיקווה, רק שהאלוהות מוצאת חן בעיניי אשוח."

פאק: "אלוהות?! לא אמרת דבר על אלוהות!"

דמיאנה: "נכנס יין, יצא סוד, ישנו כוכב חדש, בשמיים, כחול,
וקר, ונוצץ, יותר מיהלום. זוהי אשוח שלנו. הרי אמרנו כבר שאין
מוות, אלא רק שינוי."

פאק: "זכרו אנשים, דרך כאב, ועונג, עושר ועוני, שהכול רק מקסם
שווא, והחיים חולפים כמו חלום בתוך חלום, ושאהבה שאינה טירוף,
אינה אהבה."


                                          מסך.