רק בלילה, כשכולם נמצאים בחלומם השמיני, והזריזים מביניהם
בתשיעי, כשהאורות ברחוב כבר כבים, וקול המכוניות הנוסעות דועך,
כשהעצים בגנים מיישרים גבם אחרי יום ארוך של עמידה, ומותחים את
ענפיהם לכל הכיוונים, מפילים עלים על האדמה הרכה, כשהפרחים
מנשקים זה את זה נשיקת לילה טוב ונסגרים כל אחד עם עצמו,
כשהכוכבים קורצים ושולחים חלומות פז לישנים, כשאפילו הירח
מתכונן לשינה עמוקה ומכבה את האור, רק אז- המוזה מגיחה מבין
הקירות, מתעופפת בשלווה בחדר, ומתיישבת על כף ידי ברכות. בין
רגע, אלפי משפטים ורעיונות, מחשבות והגיגים נשפכים למוחי
ומתרוצצים מצד לצד ללא הרף, שולחים מסרים מבולבלים וכמהים
להיכתב. מרכיבה ממיליון אותיות ומילים שירים וסיפורים עם
נסיכים ועננים, תיאורי טבע מרהיבים, ופרפרים עדינים. מפנה להם
מקום, משתדלת בכל הכוח לזכור, אך עם קרן האור הראשונה שמציצה
דרך החלון, כל ההרמוניה האדירה שהתרחשה במוחי מספר רגעים קודם
מתעופפת ברעש ונעלמת, כלא הייתה. המוזה אורזת בזריזות את חפציה
וחומקת למחבואה הנסתר מעייני. אפילו אם אתאמץ בכל כוחי ואשתדל
עם כל ליבי, המוזה לא תופיע ביום. היא מבקרת רק בלילה, בזמן
שנתי.