קח אותי הרחק מכאן,
מצלילי הכדורים השורקים,
מכאב הבשר החרוך.
קח אותי לשמים אחרים,
לארץ שאין בה כאב ודמעות
שלא אראה עוד.
שלא אחוש עוד.
מלבדך....

והוא יושב מכווץ כולו
מאחורי הדמות של חייו
כמו מבקש מפלט הכדורים חודרים
שמחוררים בדי גוף
ככברה רופסת.
אלי חיים
הנשמטים מול רגליים דורסניות
ותמונה שדוממת מראה חיים
שנקטפו
לאחר שהמצלמות שתקו

זו-אי יפו ,
הבוערת באש המונים.
זו-אי יפו ,
מרסקת שלום לשברים
שרצינו ...
שחיינו...
מול תבערת מכוניות שרופות
עומדת ושואלת
זו היא יפו
שפורשת ידיה לדם?

המונים שמרימים אבנים
ממדינה מתרסקת
לבנות להם בית
בתוך ביתי
ואני שהייתי חלק ממשהו
מהלכת בין שברי ביטחון
שמפוזר ברחובות
מכנסת את כל תבונתי
להבין היכן ביתי?

להבת האש
שמולידה ילדים מתים,
שבנשמתם בחיים
ינסו רק להמיס כל הזמן
ולהבעיר...
את להבת האש הרותחת,
כי קמלה נשמתם עד עפר
ודומעת בתשוקה
את המחר
שאינו מבטיח מתנה
או אפילו חמלה
על הבשר החרוך
ממגע של מוות החי

לרמוס את החרות
בנעלים עם שרוכים זקורים
הדורכים עם קצוות קוצניים
על נשמות של פעוטים
רק בגלל שהם ערבים
וצריך לשנוא
ולצריך להרוג
כי ערבי מת הוא ערבי נכון
ואני לא יכולה.......
לשתוק!
ולתת לעוולה להיות
חלק מעולם קסום שנסדק
כי איך אוכל להניק
את ילדי המת
אפילו שהוא יהודי

הוועדה להשכנת השלום
פורשת שמיכה לבנה
עם כתמים של דם
ומנסים לברר
של מי הכתם הנכון
זה האדום
או האדום השני
ואתה שם למעלה
שמביט ויודע
שדם הוא בכל הצבעים
גם בלבנים וגם בשחורים
ואפילו של ערבים ישראלים
אולי תזרע איזו תקווה
באפילה הנוראה
שעוטפת רחובות שבהם התהלכתי
עם נורית ופאטמה השכנה

אלוהים!
עמיחי אמר שאפילו על ילדי הגן אינך מרחם
אולי תרחם על ילד פלשתנאי?
אולי תרחם על זאת שישנה עכשיו
שלא תפחד כל כך?
ואולי אלוהים באמת אם לא קשה
אולי תרחם  עלינו
כי זה ממש כבר מעבר
לחיים
מעבר למוות
מעבר לכל
אז אולי קצת דיי
אלוהים!

גלגלים בוערים לא עוצרים באדום
פגשתי אותם מתגלגלים מולי
בצומת וולפסון
והמשטרה עוצרת
ואני ממול מחייכת
איך צמיג יכול לעצור
אפילו שברמזור אדום
אם אנשים לא עוצרים
אש מקלעים ואבנים

ואני רק ביקשתי שלום
להניח זרים של פרחים
אל מול קוצי המדבר
להדליק מנורה בתוך אוהל
ולשתות קפה שעושים על האש
ולרכון ביחד אל מול השה
עם צלילים של שלמה ארצי
שמתנגנים מרחוק
וזה הכל...

להט החרב המשסעת
בטילי לאו בתים
בקליעי גומי אנשים
וממעל כמו פרפרי האש
מסוקי הקרב
כמודיעים על המתרחש
והדם והכאב
כמו חובקים יחדיו
למחול צווחת העורבים השחורים
שמנקרים מתים
משני הכיוונים

מה חושב איש מג"ב
ששוכב 4 שעות על הגב
כשדמו משקה את האדמה
וממעל הכדורים השורקים
בונים לו כיפה
אך חשה האדמה
השותה בצמא את האתנן
של מג"בניק אחד
שמצא לו מקום למות
אל מול ההצגה

אולי  
ורק אולי
הייתה דרך להציל
עוד אחד שחיכה שעות
שרוע במתחם קבר יוסף
ואין לו מנחם
ואין לו מושיע
ואפילו האבות
לא קמו שם להיות!
ואיך שם למעלה
לא לקחו החלטה?
להציל חייל פצוע
באמצע מלחמה?
איך שתקו
איך זה נולד
ומת
סתם כך
שם בקבר
שהוא גם של יוסף

ומחר תעלה השמש
אדומה מדם הנופלים
עם פסים שחורים
של אבלים
והיא תנסה להאיר
את הלבבות הכואבים
וחי אלוהים
אני אזעק
שמש!
תתכסי
שלא נראה
את ערוותנו
שלא נחוש
את העוולה
ולא נדע את הכאב
לכי לעולמות אחרים
כי כאן השמים שחורים

דמעות של מלאכים כואבים
שנוטפים לאדמה החרוכה
מכאב המלחמה שנולדה
ורק נותר עכשיו
לתת לה שם
שתגדל ותהיה
למלחמה אמיתית
כי כל השאר כבר נמצא
הצבא הקורבנות
הפצועים
רק שם חסר לה
לזאת המלחמה

עם כף לגרד
חתיכות אדם מרוחות
מסדקים של כביש סדוק
להרים חתיכה
להתבונן בתהייה
אך חש הבשר
לפני שנוסר
האם יד מלטפת
אותו חבקה
ושילחה אותו
עם אהבה
ומה חשבה אותה חתיכה
שהיום היא כבר חסרה?