כל לילה אתה מופיע בחלומי למרות שעבר כבר שבוע מאז שראיתי אותך
בהופעה עם הבחורה ההיא, מבויישים, מפגינים נוכחות זוגית רק
אחרי שהבחנת בי וניסית לכפר על פעימות ליבך המאיצות.
בחלומי אתה מעין אידאה, מושא געגועים, שם אבל לא שם בשבילי.
מרוחק, כמעט פאסיבי: בחלומותי, אינך אומר מילה.

מוזר איך ששני נערים יכולים לאהוב אותה נערה
באופנים כל כך שונים, ואיך שנערה יכולה להתאהב בשני נערים
שמהותם כל כך שונה.

אני זוכרת שישבנו מחוץ לקולנוע (אין תפאורה יפה, לא שדות תותים
כמו עם הנער מהנח"ל, לא גלים כמו עם הבחור שעתה בניו-זילנד, לא
שברי עונה חולפת, לא בגדים ואיפור או מחוות גוף; רק נערה יחפה
וחייל צנום נשענים על גדר התוחמת קניון) והבחנתי בסימן העמוק
על הזרוע. אמרת שזה דווקא לא היה בכוונה, ולקח לי זמן להבין
שזה אומר שהאחרים כן, ובסוף אמרת שרצית לראות איך זה מרגיש,
וזה לא היה הסוף כי שתינו גם בירות ונגעתי ולא הבנתי כמה
הכאבתי וגם היום אני לא יודעת להצביע בבירור אם אהבנו, כאבנו,
או החלפנו מילים ריקות מתוכן בתשוקות חסרות הבעה.

בלילה של בוקר הגיוס (2 לפבואר, בדיוק חודש אחרי יום הולדת
עשרים שלו, ושנה לפני יום הולדת תשע-עשרה לאחר שעוד לא הכרתי)
הוא בא אלי, בערך בשתיים לפנות בוקר, בשעה שתפרתי פ'ץ ילדותי
אל תיק הצבא העמוס. הוא ירד לי וישנו מחובקים, וזה לא היה
מוזר, וקצת שכחתי מהלילה ההוא מרוב שזה לא היה מוזר וגם מרוב
מדים ואנשים שונים ומפחות זמן לחשוב או להתגעגע. זה קשה להסביר
את היחסים האלו לחברות שלי שחושבות שזה טיפשי או מכביד רגשית.

עד היום הפץ' החמוד תפור רק בחלקו.
אתמול הוא יצא לחפש"ש, וזה אומר שהוא משתחרר, וזה אומר שעברו
שלוש שנים תמימות מאז היה לי משהו רשמי, אפשר לומר אפילו הדדי.
הלילה ירדתי לראשונה לבחור. הוא אפילו לא גמר.

אני זוכרת את היום שהתגייסתם. הרגשתי גדולה, שייכת. לא ידעתי
שאגדל להשאר בדיוק אותה ילדה בת שבע-עשרה, עם אותו יופי עכור
ופחדים מיניים.

גם הוא לא גדל. החייל שמשתחרר. תמיד היה גבוה, אצילי, מפונק.
בשניות לפני שהשפתיים שלי נגעו בשלו, עברה בי צמרמורת,
התרגשות, העולם עמד מלכת, קו דק וקסום נמתח בין כל מה שהיינו
לבין כל מה שאנו עתידים או יכולים להיות. היה זה עונג קצר,
מתבקש. נגיעת אור קטנה בדיוק שנה מאז הנשיקה האחרונה, עוד שנה
בה זכו הגופים רק בהגשמת נזקקות אילמת ותאוות מגושמות.
עכשיו גם הנשיקות תהינה הרגל של בין הסדינים, של אפלולית
ושכרון חושים, של מגע שהוא רק כמעט, על גבול פולחן-הגוף, על
גבול האלימות. הוא תמיד נשאר בלתי מסופק, ואני נשארת משועממת,
לעיתים נעלבת, בבקרים. לא יודעת איך להתלבש או לפתות, לא ראויה
לנשיקות שאינן על בטן שטוחה וחיוורת. עכשיו את המדים הבהירים
מחליפים פסים כהים שהוא בחר ואמא קנתה, וכשהוא מתהדר מול המראה
מתחשק לי להקיא (עם האחר חשתי בנוח בשל לבושו הסתמי, המרושל),
בד בבד עם העובדה שהערכתו העצמית לגופו בעצם משכנעת גם אותי.

מה לזכור ממך? שהיית אבל לא מספיק? שהערכת אבל לא התעצמת ביחד
איתי? שהבנתך הבוגרת (אם כי מסוייגת) לחוסר החשק שלי, לעומת
האגרסיביות המלטפת של ההוא, גרמה לי ליסוג מהרצון לשינה משותפת
מכורבלת ונטולת עכבות?
(אולי תהיה לך זוגיות בריאה. אולי תשכבו. אולי תישנו מחובקים
ותלטף את פניה בעדינות וזה יראה לה הדבר הכי טבעי בעולם. או אז
תבין שמה שהיה ביננו לא יכול להקרא אהבה. הייתה הבנה. והיה
אושר צרוף, גולמי, של רגעים בלתי מלוטשים. אבל הייתי עצובה,
ולא יכולנו לנחם אחד את השני כל כך הרבה. עכשיו אני שמחה
בשבילך. מה זכותי לא לשמוח, בתור אחת שמכירה ומממשת את העונג
הלח שבקרבה זמנית. אני אוהבת לראות אותך מחייך. גם אם זה
בזכותה.) אזכור באיזו אכפתיות קיבלת את כל הרוע והשיגעון, עד
לנקודה ההיא, הבלתי נסלחת, חסרת התשובות, של הפרידה.

את הכל אפשר להסביר. ליטוף סוער בשיער, נשיקה עדינה על הלחי.
סימנים של חיבה, זה כל מה שבחורה צריכה. כשהודה לי, נעם לי
מאוד, ואפשר להסביר: הרגשתי שאהבת אותי לרגע כי הייתי שלך
(סיבה שבשלה אהבתי אני באמת ובתמים פעמים כה רבות)

האחר. יודע-כל, זה שלא אמר אהבה. באמת ובתמים כל דמעותי עליו?
האומנם ילדותי נסחטת אל הדק בתמורה להבעתו השקטה, המשקרת?
ילדים שלא יתגייסו לעולם עוזבים בנשיקה שיכורה, מהפנטת, משלה
כמעט כמו החמלה שלא תמצא בליבך למעני.

הוא לא הבחין בחתכים. כמה שנגענו, הוא לא הרגיש.
אתה היית מבחין? היית נבהל, היית שואל, מתעניין? היית מבין,
כמו אז, כשהנחתי אני את התער בידך? או שהיית אטום כמו בחלום,
כמו בהופעה, מחבק ועובר הלאה? אני רוצה שתסלח לי. שתשתף.
שתבהל, תאמץ אותי אל ליבך, תכתוב לי, תשאל. אני רוצה לענות לך:
רציתי לראות כשזה מרגיש.